אביב שטרית
עשיתי הכל לפי הספר. בגיל 30 השגתי את התואר והעצמאות, בניתי בית והקמתי משפחה. סימנתי את כל הסעיפים ברשימה של איך צריך לחיות כדי להיות מאושר.
אבל בלילה כשההצגה נגמרה, הרגשתי טוב טוב את הריקנות. ליוותה אותי גם אשמה על התחושה הזאת - "הכל בסדר, על מה אתה מתלונן?!"
היום אני יכול לומר בבירור שהתחושה שלי אז, הייתה במקום. היא לא הייתה סימן לכפיות טובה, אלא מצפן שהצביע על צורך עמוק במנוחה ואותנטיות.
למדתי שהאושר האמיתי לא נמצא בכיבוש עוד יעדים, אלא בדרך האמיצה לשאול "מי אני?" להקשיב טוב... ולוותר על חלק מהזהויות וההישגים.
זה שיתוף למיטיבי לכת על שינוי מהותי בחיים. על איך קריסה מוחלטת יכולה להפוך ללידה מחדש, ואיך ריפוי עצמי מתחיל דווקא במקום שבו מרפים.
תוכנית מושלמת, מפה הפוכה
נראה היה (לי) שהתוכנית לחיים שלי נכתבה לפני שנולדתי. הוריי בחרו עבורי את השם "אביב" – שמצד אחד מסמל התחדשות ("כי השעורה אביב"), ומצד שני רומז על אחריות (אב י"ב - האב של 12 החודשים).
כל הסימנים היו שם. הם לחשו לי על התפתחות מתוך אחריות, ועל היכולת להתחדש מתוך הקשבה לטבע האמיתי שלי - אבל אני קראתי את המפה הפוך.
את האחריות תרגמתי כצורך לבנות חיים מושלמים וקודם כל כלפי חוץ. את ההתחדשות פירשתי כמרדף בלתי פוסק אחרי ההישג הבא.
צעדתי בדרך "המושלמת", מבלי להבין שהיא ממש לא מובילה אותי למקום שאליו הנשמה שלי מבקשת להגיע.
הסדק הראשון בתוכנית
גדלתי באריאל, ילדות שמחה ומלאה בחברים. נמשכתי ליצירה ודרמה, אבל כמו תמיד בחרתי בדרך "הנכונה" - תעודת בגרות ריאלית, שירות קרבי ופיקודי בצנחנים. כל שלב היה עוד לבֵנה שהונחה במדויק.
הסדק הראשון והעמוק מכולם, נפער כשאמא שלי נפטרה, רגע לפני השחרור מהצבא.
האובדן ריסק אותי עד שלא הכרתי את עצמי. במקום להתאבל, ברחתי מהכאב ובניתי חומה כדי שלא אפגע שוב בכזאת עוצמה. הבחירות שלי החלו להיעשות משיקולים שאינם מודעים לקיום של עולם מזין ופורה מחוצה לי.
עד מהרה קרמה האישיות שלי עור וגידים במציאות של החיים והיקום שהכרתי, הפסיק לחייך והפך נוקשה ובוגדני. הקשר הרעוע עם אבא שלי רק העמיק את הבור. הרגשתי נטוש, יתום לחלוטין וחסר כל.
בחרתי בדרך של ניתוק והדחקת הכאב, ובמגמה לצאת ממעגל הסבל, פרצתי בספרינט ליעדים הבאים.
הצלחה מסחררת, גסיסה פנימית
הריצה הזו נראתה כמו הצלחה מסחררת: הייטק, לימודי ארכיטקטורה, הקמת משרד אדריכלים מצליח עם חבר יקר. נישאתי, בניתי במו ידיי את בית חלומותיי והפכתי אבא לשתי נשמות טהורות, אוֹהַב ואוֹפַל. על הנייר היה לי הכל.
אבל בפנים, בתוך הבית המעוצב והחיים המסודרים, משהו גסס.
רגעי אושר בפרק זה של החיים בקושי זכורים לי. דבקתי בדרך רק משום שהאמנתי שבסופה אהיה מאושר. אבל דווקא ברגע המיוחל, מאושר לא הייתי וזה בלשון המעטה.
השאלה הכי חזקה שהדהדה לי בראש, הייתה "אם הצלחתי בהכל, למה אני לא מאושר?!"
לא ידעתי אז שהבעיה לא הייתה בביצוע, אלא בגישה עצמה.
הלילה שבו הסכמתי למות
הריקנות הפכה לחור שחור ששאב את כל הכוחות שלי. הרגשתי שהחיים שלי מלאים בחיכוך ותקיעוּת. כל החלטה ופעולה נתפסו בעיני כמאבק מתמשך ונראה היה שכל העולם נגדי.
הגוף שלי החל לצעוק. חולשה פיזית, עייפות מנטלית ומחלה שלא ויתרה על שום חלקה טובה בנפש ובגוף. שכבתי מושעה מאנרגיית החיים והחרדה (מה, מה יהיה?...) הפכה לבת זוג קבועה.
ואז הגיע הלילה הזה. לילה חורפי ארוך במיוחד. כשאפסו הכוחות שלי, קרה הדבר שממנו פחדתי יותר מהכל. נכנעתי. הסכמתי לוותר על המאבק, על התדמית, על הכל.
בבוקר שלמחרת, התעוררתי אחרת. הבנתי שזה רגע של בחירה: להמשיך בדעיכה המוכרת, או ללמוד מחדש את הדרך לחיים. בחרתי בחיים.
באותו רגע היה לי ברור שההסכמה "למות" ולהרפות מהתדמית הישנה, איפשרה את "הלידה" - וזה היה ניצוץ האושר הראשון בחיים הבוגרים שלי.
"ובחרת בחיים" (הפעם באמת)
חבלי הלידה הראשונים היו הכואבים ביותר: התרת נדרי הנישואים וויתור על חיי משפחה כפי שלמדתי שצריכים להיות. פרשתי מהשותפות במשרד האדריכלים, מכרתי את הבית שבניתי ושחררתי רכוש ואמונות שורשיות בנוגע לאופן שבו אני צריך לחיות.
זו לא הייתה בריחה, אלא שיבה הביתה - המשמעות האמיתית של התחדשות.
הכניעה הפכה לקבלה עצמית. הפסקתי להתכחש לרגשות שלי ולהתנגד למי שאני באמת. פגשתי אנשים מזן אחר והרגשתי שאנרגיית החיים ממש מתרחבת בי. מצאתי שליקום יש להציע הרבה יותר ממה שאני מסוגל לדמיין והתרגשתי ממנו כמי שמגלה עולם חדש.
מסע החקירה שלי היה פרקטי. רכשתי כלים מעשיים בסדנאות מדיטציה ותקשורת מקרבת, והמשכתי להעמיק בתורות המסורתיות ובטכניקות טיפוליות מחכמת המזרח והפסיכולוגיה המערבית.
היום אני יכול לומר בלב שלם: המדיטציה הצילה אותי.
למדתי מהמורים הטובים ביותר, אבל המורה הגדול מכולם - היה החיבור לחיים עצמם.
מלידה מחדש לדרך האהבה
לאט לאט נטמנו הזרעים והקשר שלי עם העולם נהיה ישיר יותר ויותר. הרגשתי שאני חי את החיים בערות גבוהה. שאני מסוגל להתבונן במציאות ולבחור במודע את מה שאני רוצה לתת ולקבל.
ואז נפל האסימון הגדול: שאת מה שקיבלתי, עלי גם לתת - וזו הייתה המשמעות האמיתית של אחריות. הקמתי את האשרם בעיר ב 2010 ומשם הכל התחבר והדרך הפכה לשליחות.
"דרך האהבה" נולדה בזכות העבר שלי. היא תמצית תהליך הריפוי וההגשמה שעברתי ועודני עובר.
המסע הזה לימד אותי שהתשובה לשאלה "איפה טעיתי?" הייתה טמונה בנקודת המבט ובגישה שלי.
הסתכלתי החוצה, בזמן שכל התשובות, כל המשמעות וכל אהבה שבעולם, תמיד היו קיימות בפנים. החוויה של ה"חוץ", הייתה מראה מדוייקת ליחסים שלי עם עצמי.
החיים האמיתיים (כאן ועכשיו)
20 שנה אחרי אותו לילה... האושר שלי לא נמדד בהישגים, אלא ברגעים הקטנים. בשיחות עם אוהב ואופל, בשקט של מדיטציית בוקר, ובהתרגשות לראות אדם שחש לראשונה את עוצמת האהבה שבתוכו. החיים לא הפכו למושלמים, אבל הם הפכו לאמיתיים.
לפני שאתם ממשיכים, עצרו רגע ותשאלו את עצמכם בכנות:
איזו זהות שבה אני מחזיק, מעכבת אותי מלעשות את הצעד האותנטי?
ואם לא הייתי צריך לרצות אף אחד, מה הדבר שהלב שלי היה מבקש?
התשובות לא צריכות להיות גדולות או דרמטיות. עצם הנכונות לשאול אותן, היא תחילת הדרך לשקט פנימי ואושר אמיתי.
אם הסיפור שלי מהדהד בכם, אני מזמין אתכם. לא כדי לקבל את התשובות שלי, אלא כדי שתקבלו את שלכם.