אביב שטרית

איך הגעתי לכאן?

זהו שיתוף מהלב שלי למיטיבי לכת, שכתבתי אי שם ב 2007. מאחל שייתן השראה וכח להמשך הדרך...

​

בשעה טובה נולדתי לחיים דרך זוג הורים שאפשרו ועדיין מאפשרים לי, ללמוד בכל פעם קצת מחוכמת הלב. טרם הלידה בחרנו עבורי את השם "אביב" אשר תומך באופן מושלם בבריאת מציאות חיי.

 

פירוש אחד התקבל מראשי התיבות: אב י"ב, כלומר האב של 12 החודשים, כשם נרדף לחודש ניסן – הראשון בחודשי השנה לפי היהדות. פירוש נוסף המיוחס לקביעה: "כי השעורה אביב" (שמות ט' ל"א) זיכה את עונת הלבלוב והפריחה בשמה הנוכחי ואותי ברוח ההתחדשות.

​

את שחר נעורי ביליתי ביישוב אריאל בשומרון, שהיווה קרקע פורייה לילדות שמחה, מרובת חברים ומקומות ירוקים. במהלך 12 שנות לימוד, לקחתי חלק בכיתות אמנות, בהם נהניתי בעיקר בשיעורי דרמה. אהבתי להופיע ולהתבטא במשחק. גמר לימודיי במגמה עיונית ריאלית בביה"ס "מקיף אריאל", העניק לי תעודת בגרות "לפי הספר".

​

מחטיבה עליונה עברתי לחטיבת הצנחנים, בה שירתתי את מדינת ישראל בחזיתות השונות. בסיום קורס סמלי חי"ר, נבחרתי להדרכה והכשרתי את הדור הבא של מפקדי חי"ר בצה"ל.

​

טרם שחרורי מהמסגרת הצבאית, אמי נפטרה. האבדן ריסק אותי עד לבלי הכר. מותה נתפס בעיני כמחדל של אלהים. שפטתי והאשמתי את כל מה שזז וניהלתי מערכת יחסים נוקשה עם כל מי שבאתי אתו במגע ובעיקר עם עצמי. הקשר הרעועה שניהלתי עם אבי לאורך השנים, לפני ואחרי מות אמי, לא תרם מאום בלשון המעטה. הרגשתי נטוש, יתום לחלוטין וחסר כל.

​

בחירותיי החלו להיעשות משיקולים אגוצנטריים שאינם מודעים לקיומו של עולם מזין ופורה מחוצה לי. עד מהרה קרמה אישיותי עור וגידים במציאות חיי והיקום אותו הכרתי, חדל לחייך והפך נוקשה ובוגדני. בדרך של ניתוק והדחקת הכאב ובמגמה לצאת ממעגל הסבל ולזכות באושרי בחזרה, פרצתי בריצה מהירה אל תוך החיים. תחילה פשטתי את מדי צה"ל, עזבתי את בית אבי ועסקתי באבטחה. מבלי שלמדתי או התעניינתי בנושא, הייתי בהמשך ולאורך שש שנים, איש היי-טק מן המניין.

​

מאז ומתמיד אהבתי לעסוק בתכנון ועיצוב מכל סוג העולה על הדעת ולכן הבחירה בלימודי ארכיטקטורה היו חלום שהתגשם. למרות ריבוי אתגרים ומחסור באמצעים, לא הטלתי ספק בדרך שברבות הימים שמשה קרקע פורייה ליצירה מכל סוג שהיא.

במרוצת השנים נישאתי, בניתי בית והייתי שותף בהגשמתן של שתי נשמות, אוֹהַב ואוֹפַל - חיים שלי :)

שותפות מסוג אחר קיימתי במשרד האדריכלים "א.ב. מימד אדריכלי", בו עסקתי בעיקר בשינויי תב"ע, הוצאת היתרי בנייה ועיצוב פנים.

​

רגעי אושר בפרק זה של החיים בקושי זכורים לי וגם אם הופיעו התכלו כלא היו. דבקתי בדרך רק משום שהאמנתי כי בסופה אהיה מאושר. אך המוזר היה שדווקא ברגע המיוחל, בו למיטב הבנתי היה לי הכל: אישה, שתי בנות נפלאות, בית חלומותיי שבניתי בידיי, תואר ארכיטקט ועבודה עצמאית מכובדת ומכניסה, מאושר לא הייתי וזה בלשון המעטה. שאלות כגון: אם לפי אמונותיי, הגשמתי את כל שהייתי צריך – מדוע אינני מאושר? מה עוד עלי להשיג? היכן טעיתי? היו רק חלק מאלו שהעסיקו אותי באותם הימים.

​

עם הזמן, שאב אותי חוסר המודעות למי שאני באמת, להיות מישהו שלא אהבתי ולמעגלי סבל וכאב שאת קיצם לא ניתן לדמיין. הרגשתי כי חיי מלאים בחיכוך ותקיעוּת. כל החלטה ופעולה נתפסו בעיני כמאבק מתמשך ונראה היה שכל העולם נגדי. כלוחם עשוי ללא חת, סירבתי להיכנע והמשכתי בשלי למרות שכמעט קץ כל כוחי. התחלתי להרגיש חולשה פיזית בנוסף לעייפות המנטלית. מצבי הדרדר עד כדי מחלה שלא ויתרה על שום חלקה טובה בנפשי ובגופי. שכבתי מושעה מאנרגיית החיים וזכיתי לביקור תדיר של פחדי הגדולים מכל, דרך מחשבות וחלומות אודות חיי בעבר ועד מה שצפוי לי בדרך למותי.

 

כשאפסו כוחותיי קרה הדבר ממנו חששתי יותר מכל. נכנעתי. דבר לא עמד יותר לנגד עיני ובפעם הראשונה בחיי הייתי באמת מוכן לוותר על הכל, גם על עצמי. לאורכו של ליל חורף אחד, מצאתי את עצמי עומד ערום ועריה, חסר יכולת ורצון להמשיך ולהיאבק בזרימת החיים ובטבע הבריאה ופשוט מסכים למות.

​

מכיוון שהתעוררתי בבוקר המחר, כנראה שעדיין לא הייתי מוכן לזה. במקום זה דווקא התבהרו העננים בראשי, ועד מהרה הבנתי כי זהו הרגע בחיי בו עלי לבחור בין המשך הדעיכה, שאת תכולתה המרה כבר טעמתי, לבין למידה מחודשת של הדרך לחיים. הבחירה באפשרות השנייה לא הייתה מובנת מאליה. ידעתי שריפוי והגשמה אמיתיים, לא יחסכו ממני את פחדי הגדולים, ושבבוא העת אצטרך להתייצב מולם. למרות זאת היה זה קול קטן בתוכי, שלחש לי כי עשיתי את הבחירה הבריאה ושבבוא היום לא יהיה לי ספק בכך…

​

במבט לאחור, רק הוויתור על החיים כפי שהרגשתי שצריכים להיות, יחד עם ההסכמה "קצת למות", אפשרו את לידתי מחדש ובנייתם בשנית – אך הפעם כבר לא בתוך תבנית. חבלי הלידה הראשונים והכואבים ביותר, היו התרת נדרי הנישואים עם אשתי וויתור על חיי משפחה כפי שלמדתי. בהמשך פרשתי מהשותפות והעשייה במשרד האדריכלים והפסקתי לעבוד למען הכסף ומתוך ציווי חברתי. מכרתי את הבית שבניתי בשתי ידי ושחררתי לעולם רכוש יקר, כמו גם אמונות שורשיות לגבי האופן בו עלי לחיות.

​

תחושת "הכניעה" שעברתי באותו לילה ארוך, הייתה למעשה תהליך עמוק של קבלה עצמית ומוכנות להיחשף לטבעי האמיתי. מאז ואילך חדלתי להתכחש לרגשותיי והפסקתי להתנגד למי שאני באמת. בחוסר ידע אך מתוך מודעות למתרחש בתוכי, התחלתי לבחור במה שבאמת אהבתי בכל רגע ובכך הפניתי את כוחי לבריאה מחודשת של עולמי הפנימי והחיצוני כאחד.

​

בשלב זה החלו להעסיק אותי שאלות מהותיות בנוגע למי שאני ולסיבת קיומי. התשובות שלא איחרו להגיע, הביאו אותי לבחירות ושינויים מרחיקי לכת לכל הדעות. סללתי את דרכי מחדש, העתקתי את מגורי למקומות מכילים ותומכים, פגשתי אנשים מזן אחר והרגשתי שאנרגיית החיים מתעצמת בי. עם הזמן וההתנסויות הצבעוניות, נזכרתי יותר ויותר במי שאני באמת ובמי שאני בוחר להיות ותחושת האושר הורגשה רבות.

​

מצאתי שליקום יש להציע הרבה יותר ממה שביכולתי לדמיין והתרגשתי ממנו כילד המגלה עולם של ממתקים. "מסע הקניות" שלי החל בקבוצת אנשים מצומצמת שנקראה "קבוצת אהבנה". שם נחשפתי לראשונה לרעיון המודעות העצמית. משם בקפיצת ראש נועזת, נחשפתי לרזי הטנטרה בעזרת מורתי שאנטי גיטאמה. רצף הסדנאות, השיעורים והקורסים בהם נכחתי בהמשך ומספרם עולה על כל דמיון, רק הצמיא אותי עוד ועוד…

 

מסע החקירה והגילוי שלי אל תוככי החיים, נע והתפשט לכל הכיוונים בחוסר גבולות. לאחר חשיפה לנסתר דרך "פיסיקת הקוואנטים" בעזרת סבי האהוב, ברוך שמיר ז"ל, חקר התורות הרוחניות היה שלב בלתי נמנע. לקוסמולוגיה הסינית נחשפתי בלימודי פנג שואי עם שוהם ויסמן. לעומק ה "טאו" צעדתי עם הזן מאסטר ניסים אמון, את רעיונותיה המרכזיים של חכמת הקבלה, קבלתי מהרב ד"ר מיכאל ליטמן, למשנת הבודהא חשף אותי בעיקר פרופ' יעקב רז ובהמשך נקראו לדרכי מורים נוספים.

​

אט, אט נטמנו הזרעים, הקשר שלי עם העולם נהייה ישיר יותר והרגשתי שאני חי את חיי בערות גבוהה למתרחש סביבי. חשתי שיש ביכולתי להתבונן במציאות שיצרתי ולבחור במודע את שברצוני לתת ולקבל. מכאן ואילך הפכו המפגשים שלי עם החיים וטבע הבריאה למורה הגדול מכולם. לכן לא הופתעתי שהיה זה גם הפרק בחיי, בו הבנתי כי את שקבלתי – אני רוצה גם לתת.

​

מסע ממושך צלחתי עד שהתגבשה בי "דרך האהבה", המהווה את תמצית תהליך הריפוי והגשמה דרכו עברתי ועודני עובר. עוד אשתף, כי השינויים בדרכי ימשיכו כל עוד אני קיים ותמיד אעשה כל שביכולתי להשביע לכל חי רצון דרך האהבה.

​

אני שדה אנרגיה של התמרה נצחית הקיים בקשר מתמיד עם היקום
מעמיק את המודעות לאהבה ולאלוהות שבי ושאני, שבנו ושאנו
אני מחפש ותמיד מוצא אחר יצירה דרך ריפוי והגשמה
לשם התפתחות תודעתית והחופש להיות אני.
אני רוקד ומשחק, מבשל, קורא וכותב,
חוקר מטבעי, טוטאלי ואמיתי.
מרגיש חושב ועושה המון
ומתהלך דרך החיים
כתלמיד ומורה,
משרת ומלך,
חומר ורוח,
חי וקיים

 

אביב שטרית – נוב' 2007