אביב שטרית
עשיתם הכל "לפי הספר". השגתם את התעודה, את התפקיד, את המשפחה, את הבית. סימנתם "צ'ק" על כל הסעיפים ברשימה של "איך לחיות נכון".
אז למה, בשקט של הלילה, כשההצגה נגמרת, לא פעם אנחנו מרגישים ריקנות?
יכול להיות שאנחנו אפילו מרגישים אשמה על התחושה הזו. "הרי הכל בסדר, על מה יש לי להתלונן?" אם כן, אני כאן כדי לומר: התחושה שלך לגיטימית. היא לא סימן לכפיות טובה, אלא מצפן שמצביע על צורך עמוק באמת ובמשמעות.
במסע שאני עומד לחשוף בפניכם, שהוא סיפור חיי, תגלו שהאושר האמיתי לא נמצא בכיבוש יעדים והגשת עוד מטרות, אלא בנכונות האמיצה לוותר על חלק ממה שבניתם, כדי לגלות מי אתם באמת.
זהו סיפור על שינוי מהותי בחיים. על איך קריסה מוחלטת יכולה להפוך ללידה מחדש, ואיך ריפוי עצמי אמיתי מתחיל דווקא במקום בו מרפים מהקונפליקט ומהמלחמה הפנימית.
תכנית מושלמת, מפה הפוכה
נראה שהתכנית למסע חיי נכתבה עוד לפני שנולדתי. הוריי בחרו עבורי את השם "אביב" – שם שהוא גם הבטחה וגם חידה. מצד אחד, סימל התחדשות ולבלוב ("כי השעורה אביב"). מצד שני, הוא רמז על אחריות גדולה ("אב י"ב", האב של 12 החודשים).
כל הסימנים היו שם. הם לחשו לי על צמיחה מתוך אחריות פנימית, על היכולת להתחדש מתוך הקשבה לטבע האמיתי שלי.
אך אני, כמו רבים וטובים... קראתי את המפה הפוך.
את 'האחריות' תרגמתי כצורך לבנות חיים מושלמים, וקודם כל כלפי חוץ. את 'ההתחדשות' פירשתי כמרדף בלתי פוסק אחרי ההישג הבא.
בניתי בקפידה את "התוכנית המושלמת", מבלי להבין שהיא מובילה אותי הפוך מהמקום אליו הנשמה שלי מבקשת להגיע.
הסדק הראשון בתוכנית
גדלתי באריאל, ילדות שמחה ומלאת חברים. נמשכתי ליצירה ולדרמה, אבל בסוף, כמו תמיד, בחרתי בדרך "הנכונה": תעודת בגרות ריאלית, שירות קרבי ופיקודי בצנחנים. כל שלב היה עוד לבֵנה שהונחה במדויק במבנה המרשים שתכננתי.
הסדק הראשון, והעמוק מכולם, נפער כשאמי נפטרה, רגע לפני השחרור.
האובדן ריסק אותי עד לבלי הכר. במקום להתאבל, עשיתי את מה שהתוכנית דרשה: בניתי חומה. בחירותיי החלו להיעשות משיקולים אגוצנטריים, שאינם מודעים לקיומו של עולם מזין ופורה מחוצה לי.
עד מהרה, קרמה אישיותי עור וגידים במציאות החיים והיקום אותו הכרתי, חדל לחייך והפך נוקשה ובוגדני. הקשר הרעוע עם אבי רק העמיק את הבור. הרגשתי נטוש, יתום לחלוטין וחסר כל.
בחרתי בדרך של ניתוק והדחקת הכאב, ובמגמה לצאת ממעגל הסבל, פרצתי בריצה מהירה קדימה, אל תוך החיים.
הצלחה מסחררת, גסיסה פנימית
הריצה הזו נראתה כמו הצלחה מסחררת. הייטק, לימודי ארכיטקטורה, הקמת משרד אדריכלים מצליח עם חבר יקר. נישאתי, בניתי במו ידיי את בית חלומותיי והפכתי אבא לשתי נשמות טהורות, אוֹהַב ואוֹפַל. על הנייר, היה לי הכל.
אבל בפנים, בתוך הבית המעוצב והחיים המסודרים, משהו גסס.
רגעי אושר בפרק זה של החיים בקושי זכורים לי. דבקתי בדרך רק משום שהאמנתי שבסופה אהיה מאושר. מוזר היה שדווקא ברגע המיוחל, מאושר לא הייתי. וזה בלשון המעטה.
השאלה שהדהדה בראשי: "אם הגשמתי הכל, מדוע אינני מאושר? איפה טעיתי?"
לא ידעתי אז, שהטעות לא הייתה בביצוע, אלא בתוכנית עצמה.
הלילה שבו הסכמתי למות
הריקנות הפכה לחור שחור ששאב את כל כוחותיי. הרגשתי כי חיי מלאים בחיכוך ותקיעוּת. כל החלטה ופעולה נתפסו בעיני כמאבק מתמשך ונראה היה שכל העולם נגדי.
הגוף שלי החל לצעוק. חולשה פיזית, עייפות מנטלית, ומחלה שלא ויתרה על שום חלקה טובה בנפשי ובגופי. שכבתי מושעה מאנרגיית החיים, והחרדה הפכה לבת לוויה קבועה.
ואז הגיע הלילה הזה. ליל חורף ארוך...
כשאפסו כוחותיי, קרה הדבר ממנו חששתי יותר מכל. נכנעתי.
דבר לא עמד יותר לנגד עיני. באותו הלילה, מצאתי את עצמי עומד ערום ועריה, חסר יכולת ורצון להמשיך להיאבק, ופשוט מסכים למות.
בבוקר שלמחרת, התעוררתי... אבל שונה. העננים בראשי התבהרו, והבנתי שזוהי נקודה של בחירה. להמשיך בדעיכה המוכרת, או ללמוד מחדש את הדרך לחיים. קול קטן לחש לי שעשיתי את הבחירה הבריאה.
במבט לאחור, רק הוויתור על החיים כפי שהרגשתי שצריכים להיות, יחד עם ההסכמה "קצת למות", אפשרו את "לידתי מחדש". זו הייתה ההתחדשות האמיתית הראשונה שלי.
"ובחרת בחיים" (הפעם באמת)
חבלי הלידה הראשונים היו הכואבים ביותר. התרת נדרי הנישואים, ויתור על חיי משפחה כפי שלמדתי. פרשתי מהשותפות במשרד האדריכלים, מכרתי את הבית שבניתי, ושחררתי רכוש ואמונות שורשיות בנוגע לאופן בו "עלי" לחיות.
זו לא הייתה בריחה. זו הייתה שיבה הביתה.
ה"כניעה" הפכה לקבלה עצמית. הפסקתי להתכחש לרגשותיי ולהתנגד למי שאני באמת. פגשתי אנשים מזן אחר, והרגשתי שאנרגיית החיים מתעצמת בי.
מצאתי שליקום יש להציע הרבה יותר ממה שביכולתי לדמיין והתרגשתי ממנו כילד המגלה עולם של ממתקים.
"מסע הקניות" שלי היה מסע חזרה אל עצמי. דרך קבוצות מודעות עצמית, טנטרה, טאו, קבלה ובודהיזם. למדתי ממורים רבים, אך המורה הגדול מכולם היה החיבור מחדש לחיים עצמם.
מלידה מחדש ל"דרך האהבה"
אט, אט נטמנו הזרעים, והקשר שלי עם העולם נהיה ישיר יותר ויותר. הרגשתי שאני חי את חיי בערות גבוהה. חשתי שיש ביכולתי להתבונן במציאות שיצרתי ולבחור במודע את שברצוני לתת ולקבל.
ואז הגיעה ההבנה האחרונה: שאת מה שקיבלתי – עלי גם לתת. זו הייתה המשמעות האמיתית של 'אחריות'.
"דרך האהבה" נולדה מתוך החורבות של חיי הישנים. היא תמצית תהליך הריפוי וההגשמה שעברתי. המסע הזה לימד אותי שהתשובה לשאלה "איפה טעיתי?" הייתה טמונה בשאלה עצמה.
לא טעיתי. פשוט קראתי את המפה הפוך. הסתכלתי החוצה, בזמן שכל התשובות, כל המשמעות האמיתית ואהבה, תמיד היו קיימות בפנים.
הן קיימות גם בתוככם.
החיים האמיתיים (כאן ועכשיו)
היום, האושר שלי לא נמדד בהישגים, אלא ברגעים קטנים: בצחוק של אוהב ואופל, בשקט של מדיטציית בוקר, ובהתרגשות של לראות אדם מגלה את האור שבתוכו. החיים לא הפכו למושלמים, אבל הם הפכו לאמיתיים.
לפני שאתם ממשיכים הלאה, אני מזמין אתכם לעצור לרגע. קחו נשימה עמוקה, ושאלו את עצמכם בכנות:
איזו 'אמת' על החיים מרגישה כמו כלא?
ואם לא הייתם צריכים לרצות אף אחד אחר, מה הדבר האחד שהלב שלכם היה מבקש מכם לעשות היום?
התשובות לא צריכות להיות גדולות או דרמטיות. עצם הנכונות לשאול אותן, היא תחילת הדרך לחופש.
אם הסיפור שלי מהדהד בכם, אם גם אתם מרגישים שאתם קוראים מפה לא נכונה, אני מזמין אתכם. לא כדי לקבל את התשובות שלי, אלא כדי שאוכל לעזור לכם למצוא את שלכם.