ניוזלטר

דמיינו לרגע שהלהבה של נר אחד, לא רק מפיצה אור פיזי, אלא סוג של "רנטגן לנפש". אתם מדליקים את הנר, לוקחים נשימה, מתבוננים פנימה ועוברים תהליך של ריפוי עצמי והתחדשות עמוקה. לרובנו יש נטייה טבעית להתחבר לחנוכה דרך סמלי החג המוכרים. זה חשוב, אך לעיתים, מרוב מנהגים וקלוריות, אנחנו עלולים לפספס את הרובד העמוק יותר. ללא תשומת לב מכוונת, החג עלול לחלוף לידנו כרצף של אירועים משמחים אך חיצוניים, במקום להפוך לתחנה הטרנספורמטיבית שהוא נועד להיות. לכבוד חנוכה הבאה עלינו לטובה, נעבור דרך של

יש סוג ספציפי מאוד של בדידות, שמרגישים דווקא כשעושים את כל הדברים הנכונים. מתרגלים מדיטציות, מקבלים אחריות, הצהרות חיוביות, הודיה... אבל בפנים? אין באמת הלימה והגוף נשאר מכווץ ודרוך. אני יודע שאני לא היחיד שחווה את זה. אני פוגש את זה המון אצל אנשים שמגיעים אליי בעיקר בשנים האחרונות. כולנו רוצים לאהוב את עצמנו, אבל עם כל מה שקורה מסביב, המוח הקדמון מחפש איומים וסכנות, ודוחק את האהבה העצמית המרפאה למקום לא ריאלי ברשימה. זו הטרגדיה של ההתפתחות האישית היום: אנחנו מנסים לכפות רגש

בואו נשים את הקלפים על השולחן. יש משהו כמעט קומי בציפייה הסודית שלנו מתרגול מדיטציה. אנחנו אולי יודעים ש "לא צריך לנסות", אבל אם נודה באמת, אנחנו עדיין מחפשים שקט פנימי ומיינד נקי. אז אנחנו מנסים. יושבים יפה, נושמים "נכון"... וממתאכזבים שאנחנו לא מצליחים, בליווי פלייבק של הדבר המביך שאמרנו אתמול, בתוספת הדיבייט הפנימי הדחוף אם להפשיר משהו לערב. בקיצור אנחנו מגלים שהניסיון "להיות רגוע", לא עובד במקרה הטוב, ומלחיץ במקרה הפחות טוב 🤔 מה אם כל המאמץ הזה הוא-הוא המלחמה שמונעת מאית

אף אחד מעולם לא מת משום שהיה חרמן מדי. אבל רבים מאיתנו חווים 'מוות' קטן של הנפש, בכל פעם שאנחנו מבקשים חיבור ומקבלים חיכוך. כמה שהמשפט הזה קשוח, הוא טומן בחובו את המפתח לאחת התעלומות הגדולות והכואבות ביותר בחיים של כולנו: למה סקס, שאמור להיות הדבר הכי מחבר ומהנה, משאיר אותנו כל כך הרבה פעמים בתחושה של ריקנות, תסכול ובדידות? התשובה פשוטה: כי מה שבאמת חסרה לנו, זו אינטימיות רגשית . מהי אינטימיות רגשית? לפני שהיא מפגש עם אדם אחר, אינטימיות רגשית היא קודם כל מפגש עם עצמנו. זו היכ

לפעמים הלב מרגיש קרוע. נמשך לכיוונים מנוגדים של תקווה ופחד, של שמחה ושל כאב – והכול קורה בבת אחת. אנחנו מרגישים את זה פיזית. התרחבות בחזה שאין לה מילים, ומיד אחריה כיווץ בבטן שקשה לשאת. זוהי חוויה של הצפה רגשית  עזה, סערה פנימית שמטלטלת את עולמנו. השאלה ברגע הזה היא לא אם להרגיש, או מה להרגיש? - אלא איך אפשר להכיל את כל מה שמרגישים? במאמר הזה, אציע מרחב. מרחב לנשום בתוך הסערה, ודרך חכמה ומעשית להתייצב בתוכה, כדי שנוכל להיות עוגן לעצמנו ולאהובינו. האשליה האמיתית – החיים שמתחת

בעשרת ימי תשובה, וביתר שאת ביום כיפור, אנו מצווים: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא כ"ג). הפסוק הזה מזכיר לנו שהמענה לחשבון נפש ,...