ניוזלטר ומאמרים

בזמנים מאתגרים, כשהכאוס משתלט, המחשבות דוהרות והרגשות מציפים - 5 דקות של תרגול מדיטציה, היא לא רק דרך למצוא שקט ושלווה פנימית, אלא כלי רב עוצמה לחוסן נפשי ולריפוי עצמי. מדיטצית זן - אוהב שטרית 2011 בתקופות כאלה, היכולת שלנו להאט, לנשום ולמצוא עוגן פנימי יציב - בין האזעקות, הממ"דים והמקלטים - יוצרת חוסן נפשי וריפוי עצמי, הרבה מעבר לזמנים שבשגרה. הדבר מתאפשר משום שדווקא בלב הקושי שוכנת הזדמנות עמוקה, לגילוי העוצמות הפנימיות והתפתחות בריאה. זוהי גישה עתיקה וחכמה, שאפשרה ללוחמים

בדרך האהבה, בין אם זה באימון אישי, ריטריט או סדנה – זוגיות ומערכות יחסים תמיד מקבלות מקום של כבוד ובצדק. אהבת אמת היא הלב הפועם של החיים ושל התהליכים. מי מאיתנו (כולל אותי לאחרונה), לא מוצא את עצמו תוהה לפעמים: האם זה זה? האם מה שאני מרגיש הוא באמת הדבר האמיתי?! קל להיסחף בהתלהבות הראשונית שנראה כאילו תחזיק לנצח. אבל אנחנו כבר יודעים שלפעמים, כשהלהבה קצת דועכת, מתחילות לעלות השאלות, הספקות ולפעמים גם האכזבות. אז איך מבדילים? איך מזהים אהבת אמת שיש לה בסיס בריא , מעבר לריגוש

אהבה עצמית היא עניין מאוד מיוחד. זה הדבר היחיד שאנו יכולים ללמוד, רק כשאנו לבד. דווקא ברגע שאנו חווים לבדות, איננו מקבלים אהבה חיצונית ומתעורר האתגר והקונפליקט - אנו יכולים להתרפא דרך אהבה עצמית. מלבדות לאהבה עצמית זה לא קל בגוף, ברגש ובמחשבה, לנתק את התלות ואולי אפילו את המחויבות. בטח אם זה קורה ברגע אחד ואנו מוצאים את עצמנו... לבד. אבל זה גם הרגע שבו מתחיל המסע במעבה היער, לגובה ההר, במורד המחילה או תחת עץ התאנה. מתבוננים בפחדים, פוגשים שדים ולעיתים על עצמנו מקטרגים. לפעמים

דמיינו לרגע שהלהבה של נר אחד, לא רק מפיצה אור פיזי, אלא סוג של "רנטגן לנפש". אתם מדליקים את הנר, לוקחים נשימה, מתבוננים פנימה ועוברים תהליך של ריפוי עצמי והתחדשות עמוקה. לרובנו יש נטייה טבעית להתחבר לחנוכה דרך סמלי החג המוכרים. זה חשוב, אך לעיתים, מרוב מנהגים וקלוריות, אנחנו עלולים לפספס את הרובד העמוק יותר. ללא תשומת לב מכוונת, החג עלול לחלוף לידנו כרצף של אירועים משמחים אך חיצוניים, במקום להפוך לתחנה הטרנספורמטיבית שהוא נועד להיות. לכבוד חנוכה הבאה עלינו לטובה, נעבור דרך של

יש סוג ספציפי מאוד של בדידות, שמרגישים דווקא כשעושים את כל הדברים הנכונים. מתרגלים מדיטציות, מקבלים אחריות, הצהרות חיוביות, הודיה... אבל בפנים? אין באמת הלימה והגוף נשאר מכווץ ודרוך. אני יודע שאני לא היחיד שחווה את זה. אני פוגש את זה המון אצל אנשים שמגיעים אליי בעיקר בשנים האחרונות. כולנו רוצים לאהוב את עצמנו, אבל עם כל מה שקורה מסביב, המוח הקדמון מחפש איומים וסכנות, ודוחק את האהבה העצמית המרפאה למקום לא ריאלי ברשימה. זו הטרגדיה של ההתפתחות האישית היום: אנחנו מנסים לכפות רגש

בואו נשים את הקלפים על השולחן. יש משהו כמעט קומי בציפייה הסודית שלנו מתרגול מדיטציה. אנחנו אולי יודעים ש "לא צריך לנסות", אבל אם נודה באמת, אנחנו עדיין מחפשים שקט פנימי ומיינד נקי. אז אנחנו מנסים. יושבים יפה, נושמים "נכון"... וממתאכזבים שאנחנו לא מצליחים, בליווי פלייבק של הדבר המביך שאמרנו אתמול, בתוספת הדיבייט הפנימי הדחוף אם להפשיר משהו לערב. בקיצור אנחנו מגלים שהניסיון "להיות רגוע", לא עובד במקרה הטוב, ומלחיץ במקרה הפחות טוב 🤔 מה אם כל המאמץ הזה הוא-הוא המלחמה שמונעת מאית