ניוזלטר ומאמרים

יש סוג ספציפי מאוד של בדידות, שמרגישים דווקא כשעושים את כל הדברים הנכונים. מתרגלים מדיטציות, מקבלים אחריות, הצהרות חיוביות, הודיה... אבל בפנים? אין באמת הלימה והגוף נשאר מכווץ ודרוך. אני יודע שאני לא היחיד שחווה את זה. אני פוגש את זה המון אצל אנשים שמגיעים אליי בעיקר בשנים האחרונות. כולנו רוצים לאהוב את עצמנו, אבל עם כל מה שקורה מסביב, המוח הקדמון מחפש איומים וסכנות, ודוחק את האהבה העצמית המרפאה למקום לא ריאלי ברשימה. זו הטרגדיה של ההתפתחות האישית היום: אנחנו מנסים לכפות רגש

ריפוי הילד הפנימי מתחיל בהבנה שהילדות היא התקופה שבה למדנו כיצד להיות בקשר עם אחרים ולקבל אהבה ואישורים. ספגנו את תבניות האם והאב, יצרנו דפוסי ילדות, ועיצבנו את אמונותינו ביחס לעצמנו, לחיים ולאנשים שסביבנו.