ניוזלטר ומאמרים

לאחרונה קראתי טענות שהמגן דוד הוא סמל פגאני. בתקופה שבה אנו זקוקים יותר מתמיד לחוסן נפשי, אני מרים את הדגל והכפפה ומבקש לדייק את מהותו של כוח מרכבה.

לפחות אחת לשבוע אני נשאל מהי הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם חרדה, אך התשובה מתחילה בהתבוננות על שגרת יומנו ובשינוי שיביא למניעה.

בימים שבהם המציאות מאתגרת וכואבת, התשובה לשאלה "איך בוחרים באהבה?" - עשויה להרגיש כמו ניתוק או אסקפיזם. אבל האמת היא שאהבה היא המפתח לבריאות הנפש. כדי לבחור באהבה דווקא כשיש פחדים שמציפים, עלינו להסכים לשחרר אמונות מקטינות ואוטומטים שאינם בריאים – ולהיזכר באחדות החיים. את השיר "דרך האהבה" כתבתי ביום הראשון של האביב לפני 17 שנים (מחלקת שיקום נשימתי, תל השומר, 21 במרץ 2009). היצירה נתנה לי כוח, והשיר היה השראה לדרך החדשה. היום, כשאנחנו מציינים שוב את תחילת האביב וזקוקים כל כך ל

דמיינו לרגע שהלהבה של נר אחד, לא רק מפיצה אור פיזי, אלא סוג של "רנטגן לנפש". אתם מדליקים את הנר, לוקחים נשימה, מתבוננים פנימה ועוברים תהליך של ריפוי עצמי והתחדשות עמוקה.

יש סוג ספציפי מאוד של בדידות, שמרגישים דווקא כשעושים את כל הדברים הנכונים. מתרגלים מדיטציות, מקבלים אחריות, הצהרות חיוביות, הודיה... אבל בפנים? אין באמת הלימה והגוף נשאר מכווץ ודרוך. אני יודע שאני לא היחיד שחווה את זה. אני פוגש את זה המון אצל אנשים שמגיעים אליי בעיקר בשנים האחרונות. כולנו רוצים לאהוב את עצמנו, אבל עם כל מה שקורה מסביב, המוח הקדמון מחפש איומים וסכנות, ודוחק את האהבה העצמית המרפאה למקום לא ריאלי ברשימה. זו הטרגדיה של ההתפתחות האישית היום: אנחנו מנסים לכפות רגש

בעשרת ימי תשובה, וביתר שאת ביום כיפור, אנו מצווים: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא כ"ג). כשעולה השאלה איך לסלוח לעצמי, הפסוק הזה מזכיר לנו שהמענה לחשבון נפש, התשובה והריפוי נמצאים תמיד באופן שבו אנו ניגשים לנפש פנימה.