האומץ להתבונן באמת - ריפוי עצמי לאור החנוכה

דמיינו לרגע שהלהבה של נר אחד, לא רק מפיצה אור פיזי, אלא סוג של "רנטגן לנפש". אתם מדליקים את הנר, לוקחים נשימה, מתבוננים פנימה ועוברים תהליך של ריפוי עצמי והתחדשות עמוקה.

לרובנו יש נטייה טבעית להתחבר לחנוכה דרך סמלי החג המוכרים. זה חשוב, אך לעיתים, מרוב מנהגים וקלוריות, אנחנו עלולים לפספס את הרובד העמוק יותר.

ללא תשומת לב מכוונת, החג עלול לחלוף לידנו כרצף של אירועים משמחים אך חיצוניים, במקום להפוך לתחנה הטרנספורמטיבית שהוא נועד להיות.

לכבוד חנוכה הבאה עלינו לטובה, נעבור דרך שלוש תחנות עומק. נתבונן מחדש במה שנמצא מתחת לפני השטח – במערכות היחסים שלנו, בגישה שלנו לרגעי משבר, ובחלומות ששמנו בצד – באמצעות כלי ממוקד ועוצמתי לריפוי עצמי שתוכלו ליישם מול החנוכיה כבר הערב.

הדלקת נרות חנוכה בגן - חובה!

1. תפקידו האמיתי של הנר

אנחנו רגילים לחשוב שנרות חנוכה נועדו להזכיר לנו את העבר ולהאיר את הבית באור יקרות. זה נכון, אבל ברובד הפסיכולוגי והרוחני, האור הוא הרבה מעבר לכך. תפקידו של האור, מעצם טבעו, הוא לחשוף.

כשאנחנו מדליקים אור במרתף שהיה חשוך זמן רב, אנחנו לא רואים רק את האוצרות הגנוזים. האור חושף באותה מידה את האבק בפינות, את הקירות הסדוקים, ואת הדברים שהזנחנו במשך שנים.

הריפוי בחנוכה מתחיל בהבנה שהאור הרוחני הוא הזמנה לאומץ.

הוא מבקש מאיתנו להסתכל על המציאות כפי שהיא: על המילים שלא אמרנו לבן הזוג, על הכאב הישן שאנחנו סוחבים, ועל חלום אחד קטן שלהגשים אותו, הגיע הזמן.

הריפוי מתרחש ברגע שאנחנו מפסיקים לפחד ממה שהנר מאיר בתוכנו, ומתחילים לפגוש את המציאות בחמלה.

2. קדושת האחדות והייחודיות

סיפור חנוכה ההיסטורי הוא מאבק על הזהות היהודית, עם זאת ברובד הנפשי, "היוונים" מסמלים את הלחץ החיצוני שגורם לנו לשכוח מי אנחנו באמת. המאבק שלהם לא היה רק פיזי, אלא ניסיון לטשטש את האחדות והייחודיות שלנו.

גם היום, הניצחון האמיתי של החג הוא האותנטיות. זהו ניצחון על הנטייה האנושית לא לראות, להתאים את עצמנו לציפיות של החברה (מה יגידו), ולהתרחק מהקול הפנימי שלנו - מהלב שכבר יודע את התשובה.

כל נר שאנו מדליקים הוא תזכורת לכך שיש בתוכנו גרעין של אמת שאי אפשר לכבות. להקשיב ולתת לו מקום, זה כל שנותר לעשות.

3. הפסיכולוגיה של הלהבה

"הנרות הללו שאנו מדליקים..." הם הרבה מעבר למסורת. מבחינה רוחנית ונפשית, הרגע הזה של עמידה שקטה מול הנרות הוא הזדמנות נדירה לויסות רגשי וריפוי עצמי.

חשוב להבין: המוח האנושי מתוכנת ביולוגית "לברוח" מכאב. זהו מנגנון הישרדותי שגורם לנו להדחיק רגשות לא נעימים כדי שנוכל להמשיך לתפקד.

לכן, כל ניסיון התבוננות פנימית נתקל לרוב בהתנגדות או הסחת דעת. זה לא כי אנחנו "לא רוחניים מספיק", אלא כי אנחנו אנושיים והמוח מנסה להגן עלינו.

כאן נכנסת הלהבה. כשאנחנו מתבוננים באור הנר, המוח נכנס למצב של גלי אלפא (מצב של רגיעה ומיקוד).

הרפיה מסוג זה לא רק תורמת לרווחה הנפשית, אלא גם משפרת מדדים פיזיולוגיים-רפואיים, ומחזקת את המערכת החיסונית (זו הסיבה שרבים מתרגלים מדיטציה מול להבת נר).

במצב הזה אנחנו יכולים להתבונן בדברים כהוויתם וכאן, בדיוק כאן מתרחב חופש הבחירה.

וכפי שאמר רבי עקיבא: "הכל צפוי והרשות נתונה"

דווקא מתוך התבוננות שקטה, אנחנו מגלים מה בחיים שלנו מבקש גישה שונה, חשיבה חדשה ודיבור או עשייה אחרת. ומכאן נתונה לנו הרשות להתחיל מחדש.

אז איך עושים את זה תכל'ס? איך עוקפים את מנגנוני ההגנה של המוח ויוצרים רגע של אמת ובחירה חדשה?

רוב האנשים מסתכלים על הנרות, שרים שיר וחצי וממשיכים הלאה. השנה אני מציע לעשות משהו אחר. משהו שישנה את החוויה מהיסוד ויעניק מפגש אותנטי עם עצמכם.

המשך מהניוזלטר

תהליך קצר וכלי מעשי לעבודה עם האור: "להבת האמת" : 3 שלבים שמנחים את המוח צעד-אחר-צעד איך להרפות מהתנגדות ולתת מקום לריפוי והתחדשות.

טקס להבת האמת - ריפוי עצמי לאור הנר

מתי? בכל אחד משמונת ימי החג, עם הדלקת הנרות למשך 3-5 דקות (אפשר גם מול נר בודד בחדר שקט).

שלב 1: השקטה (כניסה למרחב)

שבו בנוח מול אור הנרות, וקחו שלוש נשימות עמוקות.

בשאיפה דמיינו שאתם מכניסים את אור הנר בעדינות פנימה. בנשיפה הרפו את הגוף ומפעילות החשיבה דרך חיבור למה שיש ברגע הזה (נשימה, מגע הגוף עם המושב, הקשבה...)

מקדו את המבט בנר אחד ספציפי ואפשרו למבט להיות רך.

אמרו לעצמכם בלב את המשפט הבא כדי לאותת למוח שזהו מרחב בטוח:

"אני כאן, אני בטוח/ה ואני מסכים/ה לראות."

שלב 2: התבוננות (מפגש עם האמת)

כעת, שימו לב לא רק לאור, אלא למה שהאור חושף בתוככם. האם עולה מועקה קטנה? זיכרון ילדות משמח? (כן, גם את שמחת הלב חושפים כאן) ואולי פחד עתידי?

לימדו אותנו לגרש את החושך, עכשיו אנחנו מגבירים את האור.

שאלו את עצמכם את השאלה הישירה: "מה הלהבה הזו מאירה בתוכי שהיה לי נוח לא לראות?"

חכו לתשובה שתעלה מהבטן, לא מהראש. זה יכול להיות "פחד דווקא מלהצליח במשהו", "כעס על מישהו אהוב", או "רגעי בדידות". אל תשפטו את זה. רק תנו לזה להיות מואר.

שלב 3: התמרה (כשהאורות מתגברים)

זהו השלב הקריטי. אנחנו לא נלחמים ברגש, אלא נותנים לו מקום וכך משחררים אותו.

דמיינו שאתם לוקחים את התחושה הזו שעלתה, ובעזרת הנשימה "מגישים" אותה אל הלהבה. ראו בדמיון כיצד האור עוטף אותה.

כעת, אמרו לעצמכם (בלב או בקול) את משפט הריפוי הבא. המילים המדויקות יוצרות חיווט מחדש במקום הדחקה:

"אני רואה אותך, אתה חלק ממני ואני בוחר/ת להביא אותך אל האור."

הרגישו כיצד המתח בגוף נמס, ומפנה מקום לתחושת חום, קבלה עצמית והשלמה פנימית.

קחו נשימה בריאה ואם זה מרגיש נכון, חייכו :)

לנשום אל מול הלהבה

הטקס מזמין אותנו לראות באור הנר כ- "רנטגן לנפש". להבין שהמוח שלנו מנסה להגן עלינו מפני האמת, אך להרגיש שהריפוי האמיתי נמצא דווקא בנכונות לחצות את מחסום הפחד מהמפגש הזה.

אני יודע שהיישום של הטקס הוא לא בהכרח קל. נדרש אומץ כדי לשבת בשקט ולומר לכאב "אני רואה אותך".

אבל דווקא כאן, במפגש עם מי שאנחנו באמת, מתרחש נס חנוכה האמיתי. כאן אנחנו מאפשרים ריפוי עצמי ומחזירים לעצמנו את חופש הבחירה מחדש.

מאחל שהאור שנדליק השנה לא רק יאיר את החדר, אלא יפתח שער לאמת פנימית ובחירות בריאות.

חג חנוכה מאיר ומרפא, ולא לשכוח לנשום

אביב שטרית – דרך האהבה