רגשות שליליים וכאב רגשי : מה אם הם לא הבעיה?

אם הגעת לכאן, רוב הסיכויים שעשית דרך בחיים. קראת ספרים, שמעת פודקאסטים, צפית ביוטיובים ואולי שאלת את עצמך, יותר מפעם אחת את השאלה: "איך להרגיש יותר טוב עם עצמי?"

אז מה אם אגיד לך משהו שאולי ירגיז בהתחלה?  מה אם כל המאמץ האדיר "לתקן" את עצמך, להילחם ברגשות שליליים ולהעלים את הכאב הרגשי - לא רק לא עובד, אלא שהוא-הוא מקור הסבל?!

במסע שלנו היום, לא ננסה לתקן כלום. במקום זה, נצא לחקירה אמיצה. נתחיל בסיפור אישי על ילד מופרע ומחלה אחת ששינתה הכל.

נגלה עיקרון עתיק אך מהפכני באמצעות "הגישה של הבריאה", ונגיע לערכת עזרה ראשונה פשוטה ומעשית, שתלמד אותך איך להפוך את הכאב הרגשי שלך, למצפן המדויק שלך.

המלחמה שכולנו מנהלים עם רגשות שליליים

מהילד המופרע למחלת הנשיקה

אל תתנו לחזות השלווה להטעות אתכם. הייתי ילד מופרע (או לפחות זה היה הטייטל שקבלתי בנעורים). חיפשתי ריגושים, לא הקשבתי למורים, פוצצתי אשלגן בכיתה ודיברתי בלי סוף בשיעורים.

העולם בתגובה, לימד אותי שיעור פשוט: החלקים האלה בך, הרעשניים, הספונטניים, מלאי החיים - בעייתיים. ואני בתגובה הבנתי שאת הרגשות המניעים את החלקים האלה, צריך להסתיר, להדחיק ולשלול.

וכך, סביב גיל בר מצווה, התחלתי במלחמה שקטה נגד עצמי. כלאתי את "הילד המופרע" במרתף התודעה, ולמדתי להציג לעולם גרסה מהונדסת ומושלמת.

התנהגתי לפי הכללים, הסתרתי כל מה שעלול היה להכעיס, והפכתי לאלוף בהדחקת רגשות.

כלפי חוץ זה עבד. הצלחתי. אבל בפנים, המלחמה גבתה מחיר כבד. אנרגיה עצומה הושקעה בכל יום כדי לשמור את החלקים "האסורים" שלי תחת שליטה. הפיצול הזה, הנטישה העצמית הזו, הגיעה לשיאה בגיל 32, כשהגוף שלי פשוט קרס תחת האבחנה "מחלת הנשיקה".

באותו רגע הבנתי את מה שהנשמה לחשה לי שנים: במלחמה הזו נגד עצמי, אני מפסיד את החיים.

אז איך מפסיקים מלחמה שהפכה לטבע שני? עם מי חותמים על הפסקת אש? התשובה, כך גיליתי, מתחילה בצמד מילים עתיקות וחכמות, שמשנות את כל כללי המשחק.

הרפו ודעו - הרגע שבו מפסיקים להילחם ומתחילים להקשיב

"הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים" - (תהילים, מ"ו)

הפסוק הזה מספר תהילים, הוא אולי השיעור הרלוונטי ביותר לעידן שלנו. זוהי הזמנה ישירה מהבורא והבריאה.

היא מלמדת אותנו שהגישה הראשונית לכאב רגשי אינו מאבק, אלא בדיוק ההפך: הרפיה - נוכחות וקבלה של מה שכבר קיים, וידיעה - תשומת לב, חיבור ואחדות עם מה שקיים.

כשאנחנו מיישמים את שתי הפעולות האלה – הרפיה וידיעה, כאחד – קורה קסם. כל האנרגיה שבזבזנו על הדחקה, מאבק והתנגדות, פשוט מתפנה. הגוף והנפש עוברים ממצב הישרדותי למצב של ריפוי טבעי.

אנחנו מגלים שהרגשות השליליים לא באו להרוס אותנו, אלא שהם שליחים עם מסר. הם המצפן שלנו, שמצביע בדיוק על המקומות שמבקשים את תשומת הלב, החמלה והריפוי שלנו.

אבל איך עושים את זה בפועל, כשהסערה הרגשית משתוללת?

ערכת עזרה ראשונה לנפש – 3 צעדים לקריאת המצפן הפנימי

אוקיי, בואו נדבר על הפיל שבחדר. או יותר נכון, על המפלצת שבצד השני של השולחן. ברור שלא ראיתם את התמונה ושאלתם את עצמכם: "הוא רוצה שאני אזמין את החרדה לקמומיל?"

אז שיהיה ברור: אנחנו לא באמת צריכים להעמיד קומקום, בזמן הצפה רגשית (למרות שתה צמחים עוד לא הזיק לאף אחד). אבל המטאפורה הזאת, היא כל העניין.

להזמין את הכאב ל"תה" זה בדיוק ההפך ממה שלימדו אותנו לעשות. זה אומר להפסיק לברוח, להפנות אליו את המבט, לתת לו מקום לרגע, ובמקום להילחם בו – פשוט להיות איתו בסקרנות.

וזה מתחבר בדיוק להבנה החשובה שאירועי החיים נועדו ותמיד ימשיכו להפעיל אותנו רגשית. הניסיון לטפל רק באירוע החיצוני – בשיחה שפגעה בנו, בביקורת שקיבלנו, בציפייה שלא התממשה – משול לכיבוי גלאי עשן רק כי צפירתו מטרידה.

הצפירה אינה הבעיה, היא אות מציל חיים שמכוון אותנו אל מקור האש. הרגש הוא גלאי העשן של הנפש. מטרתנו כאן היא לא לנתק אותו מהחשמל, אלא ללמוד כיצד להקשיב לו, כדי לגשת לשורש הקריאה - אל המקום שבאמת זקוק לתשומת הלב שלנו.

זוהי ערכת עזרה ראשונה פשוטה שאפשר ליישם כבר מעכשיו. אבל חשוב להבין: היא לא נועדה "לפתור" את הרגש או להעלים אותו. מטרתה עמוקה הרבה יותר: ללמד איך לגשת אליו וכיצד להיות איתו.

ופה קורה השינוי האמיתי. כי ברגע שאתה לומד לשנות את הגישה שלך לרגש הנוכחי, אתה משנה את הגישה שלך לכל אתגרי החיים שמציפים אותו. וכשאתה משנה את הגישה לחיים, אתה מגלה שהחיים עצמם מתחילים להגיב אליך אחרת.

צעד 1: הכרה – "אני רואה אותך"

הצעד הראשון הוא להפנות מבט פנימה ולהכיר בקיומו של הרגש. במקום להיסחף בדרמה, פשוט תן לו שם.

• תרגיל (30 שניות): עצור. שאל בעדינות: "מה אני מרגיש עכשיו?". תן שם למה שעולה: "עצב", "פחד", "תסכול", "בדידות". רק לתת שם, בלי שיפוט. עצם ההכרה הזו שולחת מסר לחלק הפנימי שכואב לו: "אני רואה אותך. אתה לא לבד".

  
  

צעד 2: נשימה מודעת – "אני כאן איתך"

הנשימה היא תמיד העוגן שלך ברגע הזה. היא הכלי העוצמתי ביותר להרגעת מערכת העצבים ולהחזרת תחושת הנוכחות בחיים.

• תרגיל (60 שניות): העבר את כל תשומת הלב שלך לתחושת הנשימה. הרגש את האוויר נכנס ויוצא. הרגש את הבטן עולה ויורדת. אל תנסה לשנות כלום. רק לנוח בתוך המקצב הטבעי של הגוף. בכל פעם שהמחשבות נודדות, פשוט החזר את תשומת הלב בעדינות חזרה לנשימות.

  
  

צעד 3: התבוננות סקרנית – "ספר לי עוד"

אחרי שהכרת ברגש והתעגנת בנשימה, אתה מוכן לשלב המרפא ביותר: להקשיב למסר.

• תרגיל (2 דקות): עצום עיניים והפנה את תשומת הלב פנימה, אל המקום בגוף שבו הרגש מורגש הכי חזק. האם זה כיווץ בבטן? לחץ בחזה? גוש בגרון? במקום לברוח מהתחושה, התקרב אליה בסקרנות. שאל אותה (בלי לצפות לתשובה במילים): "על מה את מנסה להגן?", "למה את זקוקה ממני עכשיו?" ורק תהייה עם התחושה, בלי לנסות לנתח או להבין אותה. זוהי הקשבה עמוקה. זה המקום שבו הכאב מפסיק להיות רעש ומתחיל להפוך למדריך.

  
  

ממלחמה לשותפות – החיים עם המצפן הפנימי

כשהתחלתי לתרגל את הגישה הזו, פגשתי מחדש את "הילד המופרע" שבי. במקום לנעול אותו, ישבתי איתו. הקשבתי לפחד, לאשמה ולבושה שלו. לאט לאט, הוא הפך מאויב פנימי > לחבר הכי טוב שלי.

הפסקת המלחמה הפנימית היא לא אירוע חד פעמי, אלא תרגול יומיומי. אבל התוצאה היא חיים שלמים יותר. פחות שיפוטיות, יותר חמלה. מערכות יחסים עמוקות יותר. ותחושה עמוקה של חזרה הביתה, אל עצמך.

זכרו: "נוכל לגלות איים חדשים, רק כשנסכים להרפות מחוף מבטחים" - (אנדרה ז'יד)

אני מזמין אותך לקחת את הצעד הבא במסע הזה. לא רק לקרוא, אלא לתרגל יחד איתי, במרחב בטוח ותומך, בסדנאות וריטריטים קרובים של דרך האהבה.

נלמד ונתרגל לעומק את הכלים האלה, וכלים נוספים לריפוי וצמיחה. מעבר למפגש אנושי נעים, זו מתנה אמיתית לחיים 💚

אביב שטרית - דרך האהבה