חשבון נפש - איך לסלוח לעצמי?

בעשרת ימי תשובה, וביתר שאת ביום כיפור, אנו מצווים: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא כ"ג).

הפסוק הזה מזכיר לנו שהמענה לחשבון נפש, התשובה והריפוי נמצאים תמיד באופן בו אנו נגשים לנפש פנימה. הדרך המסורתית לעשות זאת היא דרך הצום, שמשמעותו היא צמצום.

כאשר אנו מצמצמים במודע את הנאות הגוף ואת תשומת הלב לחוץ, האנרגיה שלנו מתועלת לנפש ואל המרחב הרוחני, שדרכו מתאפשר ריפוי עצמי.

ההתבוננות הפנימית הזו מובילה אותנו תמיד אל אחד הנופים המורכבים ביותר של הנפש: הסליחה.

לקראת יום כיפור, השיח סביבנו קורא לערוך חשבון נפש אמיתי ולבקש סליחה. רובנו מאמינים שסליחה היא משהו שאנו נותנים למי שפגע בנו, או מקבלים ממי שפגענו בו. אבל מה אם התפיסה הזו היא בדיוק מה שמשאיר אותנו תקועים באותו לופ של כאב, שנה אחר שנה?

מה אם סליחה כלל לא קשורה לאדם האחר? ויותר מזה, מה אם אגיד לכם שהמעשה המרפא והמשחרר ביותר שתוכלו לעשות השנה הוא דווקא למצוא בעצמכם מקום אחד, המבקש את האומץ לא לסלוח בכל תנאי?

במסע שלנו היום, נפרק את מיתוס הסליחה. נגלה מדוע המרדף אחריה יכול להיות מלכודת, נעשה טקס ריפוי פשוט ועוצמתי לסליחה עצמית, ולבסוף נחשוף את הסיבה והכוח הקיימים, בבחירה הבריאה לא לסלוח.

זהו לא מדריך רגיל ליום כיפור, זהו מדריך לשחרור וריפוי עצמי.

מלכודת הסליחה – מי באמת משלם את המחיר?

המהפכה השקטה של השחרור העצמי

חשבו על הפעם האחרונה שבה באמת נפגעתם. מילה, מבט, מעשה שהותיר בכם פצע נפשי פתוח.

אותו אדם אולי לא לקח אחריות, כבר שכח, המשיך הלאה, או כלל לא היה מודע לעומק הפגיעה. אבל אתם? אתם נשארתם עם הכעס, עם הטינה והמחשבות הטורדניות בלילה. מי סובל כאן?..

כעס וטינה כרוניים הם כמו רעל שאנחנו שותים ומצפים שהאדם האחר ישתנה. הם מכבידים עלינו, צובעים את חיינו בגוונים של קורבנות ומרירות, ומונעים מאיתנו לחיות בהווה.

וכאן נכנסת לתמונה התפיסה המהפכנית: סליחה אינה מיועדת לאדם שפגע בנו. היא אינה דורשת ממנו חרטה, התנצלות או שינוי. סליחה היא מתנה שאנו מעניקים לעצמנו. היא החלטה אקטיבית לשחרר את האחיזה של הקורבן והכאב מחיינו.

סליחה היא לא מה שחשבתם

חשוב לדייק:

• סליחה אינה פיוס. פיוס דורש שניים. סליחה היא עבודה עצמאית. אני יכול לסלוח גם אם לעולם לא אדבר שוב עם האדם הפוגע.
  

• סליחה אינה ויתור. לסלוח אין פירושו שהמעשה היה בסדר. להפך, סליחה אמיתית יכולה להתקיים רק כשאנחנו לומדים להציב גבולות ברורים, כדי להגן על עצמנו בעתיד.

  
  

אבל אם כל זה נכון, למה זה כל כך קשה? מדוע קל יותר להיאחז בכעס מאשר לשחרר אותו? התשובה, באופן מפתיע, לא נמצאת אצל האדם האחר. היא נמצאת במראה.

האתגר הגדול ביותר במסע הסליחה אינו מול מי שפגעו בנו, אלא מול האדם היחיד שלעולם איננו יכולים לברוח ממנו. וזה המקום שבו רובנו מחטיאים את המטרה בחשבון הנפש שלנו.

חשבון נפש אמיתי: מביקורת פנימית לחמלה עצמית

אשמה מול בושה

אם סליחה לאחרים קשה לנו, סליחה עצמית מרגישה לעיתים בלתי אפשרית.

מדוע? כי אנחנו מבלבלים בין שני רגשות שונים לחלוטין: אשמה ובושה.

• אשמה אומרת: "עשיתי משהו רע" או "לא הצבתי גבול ונפגעתי". אשמה יכולה להניע אותנו לקבלת אחריות, למידה וריפוי עצמי.
  

• בושה אומרת: "אני רע/ה" או "אני פגומ/ה". בושה היא רעל. היא משתקת אותנו ומכניסה אותנו ללופ אינסופי של ענישה עצמית.

  
  

הקושי לסלוח לעצמנו נובע מכך שאנו תקועים בביצת הבושה. המבקר הפנימי שלנו, אותו קול נוקשה שאנו מאמינים שהוא "מצפן מוסרי", הוא לרוב הפנמה של קולות ביקורתיים מהעבר.

סליחה עצמית אינה בריחה מאחריות, אלא שהיא המעבר האמיץ מ"אני פגום" ל"עשיתי טעות, אני לוקח אחריות, ואני יכול ללמוד ולצמוח ממנה".

טקס ארבעת המראות – תהליך סליחה לריפוי עצמי

כדי להפוך את התיאוריה לריפוי חווייתי, אני רוצה להציע לכם תהליך פשוט ועתיק מהוואי, המבוסס על חוכמת ההו'אופונופונו.

זהו לא רק "טיפ", אלא טקס שתוכלו לעשות עם עצמכם ברגע של שקט. הוא נועד לפגוש ילד פנימי שבכם, אותו חלק פגוע שמבקש הכרה ואהבה.

מצאו מקום שקט, עצמו עיניים, הניחו יד על הלב, ודמיינו את עצמכם כילד שחווה את הכאב, או את החלק בכם שמרגיש פגוע.

מול החלק הזה, אמרו בלבכם, בכוונה מלאה, את ארבעת המשפטים הבאים, כמו ארבע מראות שאתם מציבים מול עצמכם:

• שלב 1: מראת ההכרה – "אני מצטער/ת": זו ההכרה בכאב. "אני מצטער/ת שנאלצת לעבור את זה. אני מצטער/ת שלא שמרתי עליך טוב יותר. אני רואה את הכאב שלך."
  

• שלב 2: מראת הבקשה – "בבקשה סלח/י לי": זוהי בקשת סליחה מעצמכם. "בבקשה סלחי לי ששפטתי אותך, על שהלקיתי את עצמי, על רגעים שלא הייתי שם בשבילי."
  

• שלב 3: מראת החיבור – "אני אוהב/ת אותך": זהו שלב החמלה. הזכירו לעצמכם שאתם ראויים לאהבה, בדיוק כפי שאתם, עם כל הטעויות והפגמים. "אני אוהב/ת אותך ללא תנאי."
  

• שלב 4: מראת התודה – "תודה": זוהי הכרת תודה על הלמידה, על השיעור, על ההזדמנות לצמוח, ועל האומץ לעשות את העבודה הפנימית הזאת.
  

קחו נשימה עמוקה...

הטקס הזה אינו מיועד למחוק את הטעות או את הכאב. מטרתו היא להשיב אתכם הביתה, אל הבית שמעולם לא עזבתם - אל עצמכם.

החלק בכם ששפטתם, שהלקיתם או שניסיתם להדחיק, איננו אויב. באמצעות ארבע המראות האלה, הזמנתם אותו בחזרה פנימה, אל מרחב בטוח של חמלה. אתם לא שבורים - אתם שלמים, עם כל הסיפור שלכם.

זוהי מהותה של סליחה עצמית: לא להפוך למושלמים, אלא להפוך לאחד - שלמים עם כל החלקים שאנו. קחו רגע להרגיש את השקט הפנימי שנוצר כעת. זו שְׁלֵמוּת אנושית.

חשבו על הטקס הזה לא כעל אירוע חד-פעמי, אלא כאימון בריא לנפש, הזדמנות לחזק את שריר החמלה והאהבה העצמית.

אם הרגשתם ולו הקלה קטנה בכאב, השתדלו להעניק לעצמכם את המתנה הזאת למשך שבוע ימים.

לאחר שלמדנו להעניק לעצמנו את מתנת הסליחה, עולה השאלה הגדולה ביותר. האם כעת, מתוך המקום הזה, אנו מחויבים לסלוח תמיד לכל מי שפגע בנו? התשובה עלולה לטלטל את כל מה שחשבתם על רוחניות ובריאות הנפש.

הגבול המקודש – המקום והאומץ לא לסלוח

הפסיכולוגיה הפופולרית והרוחניות של העידן החדש הפכו את הסליחה לחובה מוסרית. אבל ישנם מצבים נפשיים מוקדמים, שבהם אי-הסליחה היא לא רק לגיטימית, אלא הכרחית. היא עמדה מוסרית ואקט עילאי של בריאות הנפש.

במקרים של פגיעה מכוונת, התעללות שיטתית או בגידה עמוקה – במיוחד כשהצד הפוגע אינו מביע חרטה או לוקח אחריות – הסליחה עלולה להיות בגידה בעצמנו. היא הופכת למעשה של מחיקת המציאות ומסר פנימי שאומר "זה לא היה כל כך נורא".

זכרו: במצב בו הפצע הנפשי עדיין מגליד, הכאב הוא מערכת האזעקה. הוא הגבול הבריא שאומר "עד כאן. אני לא חוזר לשם".

הדרישה החברתית או הרוחנית לסלוח על הכל, ללא תנאי, מטילה את כל האחריות לריפוי על כתפיו של הנפגע והיא עלולה להיות אכזרית.

לכן, ההכרה במקומות שבהם איננו מוכנים עדיין לסלוח, לא מתוך נקמנות, אלא מתוך נאמנות לעצמנו ולמקום בו אנו נמצאים בתהליך, היא צעד הכרחי בדרך לריפוי עצמי.

זהו האומץ להגיד: "אני רואה מה קרה. זה לא היה בסדר. ואני לא חייב לתת לזה כרגע חותמת הכשר רוחנית כדי להמשיך בחיי."

מפצע לצלקת - סוף שהוא התחלה חדשה

אז איך מיישבים את הסתירה? מצד אחד, סליחה היא שחרור וריפוי עצמי. מצד שני, אי-סליחה היא גבול בריא.

התשובה נמצאת בהבנה שהמטרה הסופית אינה "לסלוח" או "לא לסלוח". המטרה היא לקחת בחזרה את הכוח והאחריות על הסיפור שלנו, ולעשות את הבחירה הבריאה לנו ברגע הזה.

בין אם בחרנו לסלוח ובין אם לא, הפעולה המרפאה היא שינוי היחס שלנו לזיכרון.

סליחה אמיתית אינה מחיקת העבר, אלא הסרת המטען הרגשי הכואב ממנו, דווקא דרך מפגש ישיר איתו. כך מפסיק הזכרון להכאיב לנו ולנהל את ההווה שלנו.

המטרה היא לאפשר לזיכרון להפוך מפצע פתוח ומדמם לצלקת. הצלקת שם. היא מזכירה לנו מה קרה והיכן היינו. אבל היא כבר לא כואבת בכל נגיעה.

כשאנחנו לוקחים בחזרה את העט והופכים להיות הכותבים הראשיים של הנרטיב שלנו, אנחנו מפסיקים להיות הקורבן והופכים לגיבורים של חיינו.

הזיכרון נשאר, אבל הוא מפסיק לכאוב ולנהל אותנו. וזהו בעשרת ימי תשובה, ביום כיפור ובכל יום, מהותו של חשבון נפש אמיתי.

אביב שטרית - דרך האהבה