ניוזלטר ומאמרים

יש סוג ספציפי מאוד של בדידות, שמרגישים דווקא כשעושים את כל הדברים הנכונים. מתרגלים מדיטציות, מקבלים אחריות, הצהרות חיוביות, הודיה... אבל בפנים? אין באמת הלימה והגוף נשאר מכווץ ודרוך. אני יודע שאני לא היחיד שחווה את זה. אני פוגש את זה המון אצל אנשים שמגיעים אליי בעיקר בשנים האחרונות. כולנו רוצים לאהוב את עצמנו, אבל עם כל מה שקורה מסביב, המוח הקדמון מחפש איומים וסכנות, ודוחק את האהבה העצמית המרפאה למקום לא ריאלי ברשימה. זו הטרגדיה של ההתפתחות האישית היום: אנחנו מנסים לכפות רגש

בעשרת ימי תשובה, וביתר שאת ביום כיפור, אנו מצווים: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא כ"ג). כשעולה השאלה איך לסלוח לעצמי, הפסוק הזה מזכיר לנו שהמענה לחשבון נפש, התשובה והריפוי נמצאים תמיד באופן בו אנו נגשים לנפש פנימה. הדרך המסורתית לעשות זאת היא דרך הצום, שמשמעותו היא צמצום. כאשר אנו מצמצמים במודע את הנאות הגוף ואת תשומת הלב לחוץ, האנרגיה שלנו מתועלת לנפש ואל המרחב הרוחני, שדרכו מתאפשר ריפוי עצמי. ההתבוננות הפנימית הזו מובילה אותנו תמיד אל אחד הנופים המורכבים ביותר של ה

הילדות היא התקופה בה למדנו כיצד להיות בקשר עם אחרים ולקבל אהבה ואישורים. ספגנו את תבניות האם והאב, יצרנו דפוסי ילדות ועיצבנו את אמונותינו...