מבר כוכבא לראש הממשלה - משיח או אשליה?
- אביב שטרית
- 4 במאי
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 5 במאי
אנחנו אוהבים להמליך מלכים. יותר מזה, אנחנו מכורים לחיפוש אחר מושיעים. כשאנחנו קוראים על בר כוכבא, אנחנו נוטים לדמיין גיבור ללא חת, אבל המציאות ההיסטורית והפסיכולוגית מורכבת הרבה יותר.
כשאנחנו בוחנים את הדמות של שמעון בר כוכבא אל מול דמותו של ראש הממשלה כיום, אנחנו מזהים את אותו דפוס מסוכן: תסביך "המגן היחיד". שניהם נתפסים כמנהיגים ריכוזיים שאין בלתם אל מול איומים קיומיים. אבל כאן מתחבאת אמת מטרידה שרובנו מעדיפים להדחיק: כשאומה שלמה משליכה את כל תקוותיה, הפחדים שלה והציפיות שלה על אדם אחד – היא דנה אותו מראש להיות או משיח או מחריב. אין אמצע.
האמת הלא נוחה על בר כוכבא: מלכודת המושיע
בעולם הרוח וההתפתחות האישית, מוכרים לנו את האשליה שאם רק "נחשוב חיובי" או "נמצא את המנהיג בתוכנו", הכל יסתדר. אבל זו האמת ששוברת את המוסכמה הזו: הבעיה היא לא המנהיג. הבעיה היא הצורך הנואש שלנו במישהו שיציל אותנו מעצמנו.
רבי עקיבא, גדול דורו, הביט בבר כוכבא והכריז עליו כמשיח. הוא ראה את הגבורה, את הכריזמה, את היכולת לסחוף המונים במרד נגד האימפריה הרומית. אבל כשהמרד נכשל ובית"ר נפלה בדם ואש, העם מיהר לשנות את שמו ל"בר כוזבא" – בן הכזב. השקרן. זה בדיוק מה שקורה היום, לא רק ברמה הלאומית אלא גם בחיים האישיים של כל אחד מאיתנו. כשאנחנו בורחים מלקחת אחריות על החיים שלנו, אנחנו ממליכים בני אדם רגילים לחלוטין (בני זוג, מנהלים, הורים) ודורשים מהם להיות "המושיע" שלנו.
כשהם עומדים בציפיות, אנחנו מריעים להם. אבל זו האמת שקשה להודות בה: עמוק בפנים, אנחנו מחכים לרגע שבו הם ייכשלו ויאכזבו אותנו. למה? כי ברגע שהם הופכים ל"מחריבים", אנחנו מקבלים בחזרה את התפקיד האהוב והמנחם ביותר: הקורבן הצודק והזועם.
זו המערכת שמנהלת אותנו – רבים מאתנו מייצרים משיחים כדי שברגע הבא נוכל לצלוב אותם, להסיר מעצמנו אחריות, ולהרגיש עליונות מוסרית מתוך חוסר האונים של עצמנו. אך כשאנו מוותרים על האחריות, אנו מוותרים גם על הכוח.
משולש הדרמה הישראלי
כדי להבין את המנגנון הזה לעומק, ניעזר במודל מעולם הפסיכולוגיה שנקרא משולש הדרמה של קרפמן (Karpman Drama Triangle).
המודל הזה מסביר דינמיקה אנושית רעילה שיש בה שלושה תפקידים שמתחלפים ביניהם: הקורבן, המושיע והתוקף.
הקורבן: העם שמרגיש חסר אונים מול הרומאים (או מול איומים מודרניים היום).
המושיע: בר כוכבא (או ראש הממשלה), שלא רק מקבל מהעם את המנדט "להציל" אותנו, אלא לעיתים קרובות מציג את עצמו כמגן היחיד שמסוגל לעמוד בפרץ.
התוקף: ברגע שהמושיע נכשל או מקבל החלטה שפוגעת בנו, הוא הופך בעינינו לתוקף ומחריב, ואנחנו חוזרים להיות קורבנות שלו.
בתלמוד הירושלמי מסופר כי לפני היציאה לקרב, היה בר כוכבא פונה אל הבורא ואומר בארמית:
"ריבוניה דעלמא, לא תסעוד ולא תכסוף" (ריבונו של עולם, אל תעזור לנו ואל תפריע לנו).
נהוג לראות באמירה הזו כפירה ויהירות, אבל למעשה זוהי לקיחת האחריות האולטימטיבית. זו ההבנה של מנהיג שהוא לא יכול לחכות לנס, אלא חייב לפעול בעולם החומר.
המתח הזה – בין קבלת אחריות ליהירות, בין אמונה עיוורת לבין החובה להתמודד עם מציאות אכזרית – הוא הצל שקיים בכל מנהיג, ובכל אחד מאיתנו.
גבורה אמיתית בשנת 2026
"אמת היא תורת בר כוכבא גם בנפול בית"ר". אורי צבי גרינברג
המשורר הבין משהו עמוק: הפנימיות והחיצוניות לא תמיד תואמות. האמת הפנימית של בר כוכבא – האומץ למרוד, ההתעקשות על חופש וסירוב להיכנע לתכתיבים – היא השראה שחובה לאמץ. אך מנגד, האשליה החיצונית שפיתח – הביטחון העצמי העיוור והאמונה שרק הוא יכול להושיע – היא סכנה מוחשית.
כדי לתרגם את החוכמה הזו לימינו, עלינו ללמוד להפריד בין השניים. מנהיגות אמיתית – ברמה הלאומית ובוודאי בניהול החיים שלנו – דורשת מאיתנו לאמץ את "תורת בר כוכבא": אומץ ופעולה, אך באותה שעה להיזהר מ"סינדרום בר כוכבא": אותה יוהרה משיחית המובילה להערכת חסר של המציאות ולחורבן הרסני.
מנהיגות שכזו לא נמדדת רק בניצחונות זוהרים או בהפגנת כוח נוקשה, אלא ביכולת שלנו לזהות ולהתבונן בדואליות. לקבל את זה שאנחנו גם חזקים וגם פגיעים, גם צודקים וגם טועים.
במקום לחפש שלמות במנהיגים שלנו, ולשרוף את המועדון כשהם מאכזבים, עלינו ללמוד להכיל את המורכבות.
מתיאוריה לפרקטיקה: איך יוצאים מהלופ?
איך אנחנו מפסיקים לחפש בר כוכבא שיציל אותנו, ולוקחים את המושכות לידיים בחיים שלנו? הנה שלושה צעדים מעשיים שאפשר ליישם כבר היום:
זהו את "המושיע" שלכם: שאלו את עצמכם בכנות – איפה בחיים שלי אני מחכה שמשהו חיצוני יציל אותי? (בן זוג, כסף, פוליטיקאי, או מורה רוחני). שימו אצבע על המקום שבו ויתרתם על הכוח שלכם.
אחדו את הניגודים (עבודת צללים): מפסיקים לחלק את העולם ל"טובים ורעים". מקבלים את העובדה שיש בנו גם צד אנוכי, כוחני ופוחד. ברגע שמפסיקים להילחם בצללים, הם מפסיקים לנהל אותנו מבלי שנשים לב.
אל תוותרו על דרך האהבה והחמלה: חסד וגבורה לעולם דרים בכפיפה אחת. חמלה בלי גבולות מובילה לקורבנות. גבורה בלי חמלה מובילה לחורבן (כמו בנפול בית"ר). התרגול היומיומי הוא לפעול באסרטיביות בעולם, אך מתוך לב פתוח והבנה עמוקה של קדושת החיים.
אנחנו לא יכולים לשנות את העבר, ואנחנו לא יכולים לשלוט בכל החלטה של כל מנהיג במדינה. אבל אנחנו לחלוטין יכולים לרפא את המקומות המפוצלים בתוכנו.
למי שמרגיש שהגיע הזמן להפסיק לחכות למשיחים מבחוץ ולהתחיל לעשות את העבודה האמיתית מבפנים – ללמוד להחזיק את המורכבות, לרפא את המקומות הכואבים, ולחיות חיים של בחירה מודעת – אני מזמין אתכם לעשות את הצעד הזה יחד איתנו.
בקרוב נפתחת סדנת המאסטרים היהלום של דרך האהבה. אין שם קסמים, אין הארה מהירה, ואין מישהו שיציל אתכם. יש מרחב אמיץ שבו לומדים לפרק את האשליות ולקחת אחריות אמיתית על החיים. מי שמוכן – ההזמנה פתוחה.
מי ייתן ול"ג בעומר השנה יאחד אותנו מבפנים.
אביב שטרית - דרך האהבה
