ניוזלטר

דמיינו לרגע שהלהבה של נר אחד, לא רק מפיצה אור פיזי, אלא סוג של "רנטגן לנפש". אתם מדליקים את הנר, לוקחים נשימה, מתבוננים פנימה ועוברים תהליך של ריפוי עצמי והתחדשות עמוקה. לרובנו יש נטייה טבעית להתחבר לחנוכה דרך סמלי החג המוכרים. זה חשוב, אך לעיתים, מרוב מנהגים וקלוריות, אנחנו עלולים לפספס את הרובד העמוק יותר. ללא תשומת לב מכוונת, החג עלול לחלוף לידנו כרצף של אירועים משמחים אך חיצוניים, במקום להפוך לתחנה הטרנספורמטיבית שהוא נועד להיות. לכבוד חנוכה הבאה עלינו לטובה, נעבור דרך של

יש סוג ספציפי מאוד של בדידות, שמרגישים דווקא כשעושים את כל הדברים הנכונים. מתרגלים מדיטציות, מקבלים אחריות, הצהרות חיוביות, הודיה... אבל בפנים? אין באמת הלימה והגוף נשאר מכווץ ודרוך. אני יודע שאני לא היחיד שחווה את זה. אני פוגש את זה המון אצל אנשים שמגיעים אליי בעיקר בשנים האחרונות. כולנו רוצים לאהוב את עצמנו, אבל עם כל מה שקורה מסביב, המוח הקדמון מחפש איומים וסכנות, ודוחק את האהבה העצמית המרפאה למקום לא ריאלי ברשימה. זו הטרגדיה של ההתפתחות האישית היום: אנחנו מנסים לכפות רגש

לפעמים הלב מרגיש קרוע. נמשך לכיוונים מנוגדים של תקווה ופחד, של שמחה ושל כאב – והכול קורה בבת אחת. אנחנו מרגישים את זה פיזית. התרחבות בחזה שאין לה מילים, ומיד אחריה כיווץ בבטן שקשה לשאת. זוהי חוויה של הצפה רגשית  עזה, סערה פנימית שמטלטלת את עולמנו. השאלה ברגע הזה היא לא אם להרגיש, או מה להרגיש? - אלא איך אפשר להכיל את כל מה שמרגישים? במאמר הזה, אציע מרחב. מרחב לנשום בתוך הסערה, ודרך חכמה ומעשית להתייצב בתוכה, כדי שנוכל להיות עוגן לעצמנו ולאהובינו. האשליה האמיתית – החיים שמתחת

אם הגעת לכאן, רוב הסיכויים שעשית דרך בחיים. קראת ספרים, שמעת פודקאסטים, צפית ביוטיובים ואולי שאלת את עצמך, יותר מפעם אחת את השאלה: " איך...

אם יש משפט ששמעתי יותר מכל בקליניקה הוא: "אביב, אני עושה הכל לפי הספר, אז למה אני עדיין מרגיש תקוע?" אם המשפט הזה מהדהד בך, המאמר הזה...

אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות ובטח כשלא מסבירים, למה עליו לעשות זאת. מהי אם כן, חשיבות "נעשה ונשמע", לריפוי והגשמה עצמית? למה עלינו...