איך לאהוב את עצמי? מדריך מעשי ממשבר לאהבה עצמית
- אביב שטרית
- 24 באוג׳ 2024
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 17 באוג׳
השאלה "איך לאהוב את עצמי?" רודפת רבים מאיתנו, במיוחד כשהיא מסתתרת מאחורי הדואליות של תדמית חיצונית חזקה, מול צעקה פנימית שקטה.
הצעקה הזאת נולדת מההתמכרות הסודית של רובנו: המאבק להיות "טובים יותר", לכבוש עוד חולשה ולנצח עוד קרב.
אני מכיר את המלחמה הזאת מקרוב. על הנייר בניתי חיים מושלמים, רק כדי לגלות שכל ניצחון חיצוני הגביר את הצעקה שבפנים. התרופה היא לא עוד משימה ולא עוד מטרה, אלא גמילה מהמלחמה.
במאמר הזה נגלה שאהבה עצמית לא מגיעה לא כשבונים חומות, אלא כשלומדים כיצד לאפשר להן ליפול. זוהי השיבה הביתה - לאהבה עצמית.
נעבור דרך שלושה שלבים: נתחיל בהבנת שורש המלחמה, נצלול לרגע הכניעה המשחרר, ונגיע לכלים פשוטים ופרקטיים שתוכלו ליישם כבר עכשיו.
ההתמכרות הסודית - להיות "מושלם"
נולדתי לזוג הורים שתמיד עשו כמיטב יכולתם, ולמדתי הרבה מחוכמת ליבם. השם "אביב" נבחר בקפידה, עם מנת התחדשות של עונת הלבלוב והפריחה, וגדלתי באריאל עם המון חברים ומקומות ירוקים.
מכיתת אומנות ושיעורי דרמה בחטיבת ביניים, עברתי למגמה ריאלית, משם לחטיבת הצנחנים ורגע לפני שפשטתי את המדים, הרגשתי שאלוהים מתבלבל לפרקים.
המחלה והאובדן של אימי בסיום השירות הצבאי, ריסקו אותי. הרגשתי נטוש, יתום לחלוטין וחסר כל. בחירותיי החלו להיעשות משיקולים אגואיסטים והיקום חדל לחייך.
עזבתי את בית הוריי וכלוחם מצטיין, פרצתי אל החיים ונשאבתי למעגל קסמים של עבודה, לימודים וזוגיות ללא מנוחה.
במרוצת השנים נישאתי, בניתי בית והייתי שותף בהגשמתן של שתי נשמות, אוֹהַב ואוֹפַל - חיים שלי 😊
המוזר הוא שדווקא בגיל 30 וברגע המיוחל כשהיה לי כל מה שהייתי צריך כדי להיות מאושר - זוגיות, שתי בנות נהדרות, בית שבניתי במו ידי ועבודה מכובדת כארכיטקט, מאושר לא הייתי וזה בלשון המעטה. חוויתי משבר שהביא לתסכול, דכאון וחרדה.
דווקא שם ב "פסגת חיי", הבנתי שאני בכלא שבניתי בעצמי. כלא שהקירות שלו עשויים מהישגים, והסורגים מהצורך להיות בסדר עם העולם, כפי שראיתי אותו.
אבל איך יוצאים מכלא שאתה בעצמך בנית? התשובה כפי שגיליתי, הייתה הפוכה מכל מה שחשבתי. היא לא דרשה עוד מאמץ, אלא משהו אחר לגמרי.
הכניעה הגדולה - הרגע שבו הפסקתי להילחם
רק בדיעבד הבנתי שהסיבה לא הייתה נעוצה במה שהשגתי או שהיה עלי עוד להשיג, אלא שבריא היה לי לשנות את הגישה לחיים וכלפי עצמי כאחד. לשחרר את עניין המרוץ וההישגיות, ובשלב הראשון וההכרחי - ללמוד לאהוב את עצמי.
אבל מה זה לאהוב את עצמי? כולנו שואפים לאהוב את עצמנו, לא ככה? אז זהו, שלא. בואו נודה בזה, רוב הזמן אנחנו עסוקים בלשפוט את עצמנו על כל פרט קטן, להדחיק את ההרגשה הנוכחית ולהיות מתוסכלים ולא מי יודע מה אוהבים, את מי שבמראה רואים.
במסגרת הניסיונות לאהוב את עצמי, התפנקתי עם זוגתי בבתי מלון ומסעדות, עשיתי לבדי את שביל ישראל, וממשתי חלומות שלמיטב הבנתי היו אמורים לגרום לי לאהוב את עצמי.
כשהרגשתי שאני "פול גז בניוטרל" ואין פה אהבה עצמית, נשברתי ונכנעתי לכל הלחץ הזה. מה שקרה הוא שדווקא ברגע הזה, מצאתי את עצמי מול האמת העירומה.
הבנתי שאני חי על פי הרעיון שצריך לסבול כדי ליהנות, שצריך לשלם מחיר כדי לחיות. אבל האמת היא שכדי לסבול צריך לסבול וכדי ליהנות צריך ליהנות. לכן בשונה מהגישה הלוחמנית בעבר, התחלתי לראות במשבר, הזדמנות לחוויה מתקנת (ועוד על זה, בהמשך).
בנוסף הבנתי שהתשובות אינן מותנות במה שקורה בחוץ ולכן עלי להתבונן פנימה, ושאלתי את עצמי את השאלות הישירות: ממה עשויה אהבה? מי אני? מה זה עצמי? ממה עשויה אהבה? ומה באמת שלי?
התשובה שהגיעה הייתה ברורה: אני רוצה לחיות באהבה בתוך הגוף שלי. לחיות בשלום עם הכל, גם עם הפחדים והמלחמות, ופשוט להיות.
הבנתי שהניסיונות שלי "לשנות" את עצמי היו למעשה חוסר קבלה עצמית במסווה של התפתחות אישית, וזו הסיבה שמפלס החרדה עלה.
ההבנה הזו שלחה אותי למסע של בירור. אם המלחמה בעצמי היא לא הדרך, אז מה כן? אם כל מה שעשיתי עד כה לא היה אהבה עצמית, אז מהי כן אהבה עצמית?
"הדבר המשמעותי ביותר שתלמד, הוא לאהוב ולהיות נאהב" - עדן אהבז
פירוק הפצצה: מהי לא אהבה עצמית?
גיליתי שאהבה עצמית היא לא מותרות. בלעדיה, מערכת העצבים הסימפתטית שלנו נכנסת לפעולה כתגובה לפחד, ומנתבת את אנרגיית החיים להישרדות, במקום לריפוי.
הבנתי שאהבה עצמית היא לא משהו שנלחמים עליו. זה לא לנסות בכוח להיות מישהו שונה ממי שאני. זה לא להקטין את עצמנו, לא להיות קשים עם עצמנו, לא למנות את הכישלונות שלנו ובעיקר, זו לא נרקיסיזם ועיסוק מוגזם בעצמנו.
מהי כן אהבה עצמית ומדוע היא הכרחית?
אהבה נמצאת במרכז פירמידת הצרכים שלנו. אנחנו זקוקים לה כדי לאפשר למערכת העצבים הפאראסימפתטית להרגיע אותנו, לרפא את הגוף והנפש ולחיות בריאים.
כדי לתת לעצמנו אהבה, אנחנו צריכים קודם כל להכיר את עצמנו, ובעיקר את האופן שבו אנו מגיבים למשבר. כי במשבר, הפחד מתגבר.
"בלב הקושי שוכנת ההזדמנות" - אלברט איינשטיין
ההזדמנות, כפי שהבין איינשטיין, היא להאט את הקצב ולשנות פרספקטיבה בזמן משבר. במקום להיאבק בפחד ובחרדה, להתבונן בהם ולשאול מה הם רוצים ללמד אותנו.
ההכרה הזו מרחיבה את חופש הבחירה שלנו: החופש להרגיש ולהגיב אחרת - ובדיוק מההבנה הזו, נכנסה לחיי אחת המתנות הגדולות ביותר - המדיטציה.
וזה לא היה סוף הסיפור, אלא תחילתו. ההכרה הזאת פתחה פתח לשלוש פרקטיקות פשוטות, שהפכו לבסיס של אהבה עצמית יציבה.
איך לאהוב את עצמי? שלושת השערים לאהבה עצמית
ההבנה שהמלחמה היא הבעיה ולא הפתרון, הובילה אותי לדרך חדשה, שלא דרשה ממני לכבוש שום יעד חדש, אלא רק להתחיל לשים לב.
את הדרך הזו אני מחלק לשלושה שערים, שכל אחד מהם פותח בעדינות את הבא אחריו. כאן הפילוסופיה הופכת לפרקטיקה המטפחת אהבה עצמית.
שער ראשון: תרגול מדיטציה - לפגוש את הרגע הזה
"כאשר אני מקבל את עצמי כפי שאני, יש בי את הכוח לשנות את עצמי ואת החיים שלי" - קארל רוג'רס
מדיטציה היא אימון בנוכחות וכניעה למציאות הקיימת ברגע הזה, ולכן מאפשרת את הבסיס לאהבה עצמית: היכולת הפשוטה להיות עם עצמך, מבלי לשנות דבר.
המדיטציה לימדה אותי להפסיק לברוח ממי שאני, באמצעות אימון פשוט בהבאת תשומת הלב בחזרה לנשימה.
בכל פעם שהמחשבות נודדות, אנחנו לא נלחמים בהן, אנחנו פשוט שמים לב ומחזירים את הפוקוס בעדינות למה שקורה ברגע הזה.
חשבו על זה כתרגיל של 2 דקות: שבו בשקט, ועקבו אחרי שאיפה אחת ונשיפה אחת. זה הכל. המטרה היא לא לרוקן את הראש, אלא להסכים לפגוש את המציאות כפי שהיא.
כשתגיע מחשבה (והיא תגיע...), אל תילחמו בה. שימו לב אליהן בעדינות, והחזירו את תשומת הלב לנשימה. כל חזרה כזו היא אקט של אהבה עצמית.
שער שני: הקשבה - להפוך לחבר הכי טוב של עצמך
העולם הרגשי שלנו הוא כמו ילד. כשאנחנו מתעלמים ממנו, הוא צועק לקבלת תשומת לב. כשאנחנו שופטים אותו, הוא מתחבא. אבל כשאנחנו מקשיבים לו, הוא נרגע.
הקשבה אמיתית היא לשאול את עצמך בכנות: "מה שלומי, באמת?" ולהיות מוכן לשמוע כל תשובה. להקשיב למחשבות, לרגשות, לתחושות בגוף, גם אם זה לא נעים.
כשאתם עושים זאת, אתם בעצם אומרים לילד הפנימי שלכם: "אני רואה אותך. אתה יקר לי ואהוב. מותר לך להרגיש הכל".
מהשיח הפנימי הזה, למדתי 7 אמיתות פשוטות ששינו את חיי:
החיים לא יהיו בדיוק כפי שאני רוצה שהם יהיו.
אהבה עצמית היא גם אהבה לאחרים ולחיים עצמם.
האחריות על ה"כן" וה"לא" שלי - היא שלי ורק שלי.
זה בסדר לקבל "לא" מאחרים, ולומר "לא" לאחרים.
לא כולם צריכים לאהוב אותי, ואני לא צריך לאהוב את כולם.
זה ממש בסדר לא להיות מושלם, לא לדעת הכל ולהיות מבולבל.
לא צריך להיות גאון כדי להבין מה הגוף אומר לך, אלא לשבת בשקט ולהקשיב.
שער שלישי: היענות - לספק את הצרכים האותנטיים שלך
אחרי שהסכמנו להיות נוכחים ונתנו מקום לכל מה שמבקש את תשומת הלב שלנו, מגיע שלב ההיענות.
זהו המעבר מהקשבה פסיבית לפעולה אוהבת. להיענות לצרכים האותנטיים שלנו זה לאשר לעצמנו להרגיש, לחשוב ולהיות מי שאנחנו, ומכאן לבחור מה בריא לי.
זה יכול להיות משהו קטן כמו לצאת להליכה כשהגוף עייף מלשבת, או משהו גדול כמו להציב גבול ברור במערכת יחסים. עם הזמן גיליתי שהצרכים שלי מאוד ספציפיים (למשל, "אני צריך שקט עכשיו", ולא "אני צריך חופשה אקזוטית").
אט אט, דרכי החשיבה שלי השתנו, הבנתי מה אני באמת צריך ולא מה שאני חושב שאני צריך. התחלתי להקשיב באמת גם לצרכים אותנטיים של אחרים ולספק אותם, ויצרתי לעצמי עולם חדש, הקשוב לצבעים האמיתיים שלי.
איך לאהוב את עצמי? סיכום המסע
אהבה עצמית היא לא יעד, אלא שיבה הביתה. היא לא עוד משימה ברשימה, אלא אימון יומיומי עדין ונעים בהנחת השריון והנשק. המסע הזה לא דורש מאיתנו להיות מושלמים. הוא דורש מאיתנו פשוט להיות...
הוא מתחיל בהסכמה לפגוש את עצמנו ברגע הזה, ממשיך בהקשבה רכה למה שאנחנו מוצאים, ומבשיל לכדי היענות אוהבת לצרכים האותנטיים שלנו.
כאשר אנו אוהבים את עצמנו, אנחנו מחזקים את כח הריפוי העצמי, חיים בתחושת ביטחון, שלווה ואושר פנימי. זה דורש תרגול אבל זה שווה את זה, אנחנו שווים את זה - אנחנו חוזרים לחיות.
המסע הזה, ממלחמה פנימית לשיבה הביתה, הוא הליבה של מה שאני מלמד. אם קורטוב מסיפור חיי והכלים שחלקתי כאן נגעו בך, אני מזמין אותך להצטרף אלי. בין אם תבחרו ב אימון אישי, סדנה או ריטריט, נעשה זאת יחד - דרך האהבה.
אביב שטרית - דרך האהבה
