הילדות היא התקופה בה למדנו כיצד להיות בקשר עם אחרים ולקבל אהבה ואישורים. ספגנו את תבניות האם והאב ועיצבנו את אמונותינו ביחס לעצמנו, לחיים ולאנשים שסביבנו. זו הסיבה שלגדול בבית עם הורים זועמים, מזניחים, אובססיביים, או שאינם זמינים רגשית, מביא אותנו בבגרותנו לנסות למלא את חוסרי הילדות בכל דרך אפשרית. הילד שהיינו אז, מעצב אותנו היום. יתכן שאנו חיים בגוף של מבוגר, אך אנו נושאים את כל מה שקרה לנו בתוכנו, בתוך הגוף, ברגשותינו. העבר נמצא שם ואם איננו מבררים אותו, אנו משחזרים אותו.
אנו עשויים למגנט מערכות יחסים עם אנשים שמזכירים לנו את הורינו, בתקווה שנרוויח את האושר המיוחל. אנו עשויים להתמכר לאוכל, לאלכוהול או לקניות, כדי לשכך את הכאב שבפנים. אנו עשויים להפוך לאובססיביים לפרסום, ליופי, או לכסף, כדי להרגיש טוב יותר באמצעות אישורים חיצוניים. אנו בורחים ממתחים וחרדה ומפחדים לעצור, מפני שכשניסינו זאת בעבר, ללא הדרכה בריאה ומרחב מכיל ותומך, נותרנו רק עם הכאב.
היום התעוררתי לבוקר חדש, אחרי לילה מאוד מיוחד. אמש בליל הסילבסטר הנחיתי בהליכת מלאכים, שבה נכח אבא שלי. מי שעוסק בהנחיית קבוצות יכול להבין כמה הדבר אינו טריוויאלי ויכול להרגיש את גודל ההזדמנות, עומק האתגר... ועוצמת הריפוי.
מכירים את השיר, "לאבא שלי יש סולם"? אז כזה הוא אבא שלי. ברגע האמת ובלי למצמץ תמיד נמצא כאן בשבילי. מוצא את הכלים והדרך לעזור לי. וכשאין לו איך, הוא פשוט ישקוט, יקשיב לי, יראה אותי ויאמין בי. וזו העזרה הכי גדולה שלדעתי יכול לקבל ילד מהוריו.
אבל! את הדברים האלה לא ראיתי עד לפני מספר שנים וגם היום יש כאלה רגעים, בהם אני אוחז בתבנית, שיש רק דרך אחת לאהוב אותי, באמצעותה אוכל לקבל אהבה מאבי, מאמי ולמעשה מכל מי שמבקש לתת לי.
כשהתחלתי להתבונן בעצמי דרך העיניים שלו – של אבא שלי, גיליתי כמה אהבה יש שם בשבילי ואם רק אפתח עוד ערוצים דרכם אאפשר לחיים לזרום, אוכל לקבל את המתנה של אבא ולמעשה את מתנתו של העולם.
עד שלא נעשה את הדרך הזאת, נמגנט מערכות יחסים עם אנשים שמזכירים לנו את הורינו, בתקווה שנרוויח את האושר המיוחל. אנו עשויים להתמכר לאוכל, לאלכוהול או לקניות, כדי לשכך את הכאב שבפנים. אנו עשויים להפוך לאובססיביים לפרסום, ליופי, או לכסף, כדי להרגיש טוב יותר באמצעות אישורים חיצוניים. אנו בורחים ממתחים וחרדה ומפחדים לעצור, מפני שכשניסינו זאת בעבר, ללא הדרכה בריאה ומרחב מכיל ותומך, נותרנו רק עם הכאב.
מסיבה זו בקורס המאסטרים אנו תמיד חוזרים לילדות. למפגש עם הילדים הפנימיים, שעד היום מושכים לנו בחוטים ומעצבים את הדרך בה אנו חווים את המציאות ואותה יוצרים. אנו פוגשים את אותם הרגשות שלא הורשינו להביע, להראות או לחוות, אך בסדנה אנו מקבלים הזדמנות לחוות אותם בפרספקטיבה שונה ובאופן ער ומודע.
היכולת להתבונן בילד הפנימי מהצד, מבלי להזדהות איתו או לפעלו דרכו, ופשוט להיות כאן בשבילו, היא מתנה גדולה. הביטוי שלנו ביום יום במערכות היחסים עם עצמנו ועם אחרים, נחשף במדויק גם במיקרוקוסמוס של הקבוצה, ומאפשר לראשונה להרפות מההזדהות, מהאמונות והתפיסות, ולהתחבר למשהו הרבה יותר אותנטי ובריא. מעבר לחיבור החדש, גם השריר שעושה את התנועה הזאת לאורך הקורס, הופך גמיש יותר ומאפשר להרפות מהאחיזה בחלקי אישיות אחרים שרכשנו בחיים והיום אינם בריאים.
מנקודה זו מתחילה העבודה עם מה שאינו סגור עם ההורים. העניינים עם אבא הם בדרך כלל סביב סמכות, נטישה פיסית או רגשית. חלקנו צריכים להביע כעס, שברון לב, או את הכמיהה שנוצרה בעקבות הנטישה. העניינים מול אמא הם הישרדותיים יותר, משום שלא יכולנו לשרוד בלעדיה כתינוקות וכילדים. בתרגילים בהם אנו משתמשים, נפתח מרחב הזדמנויות לשחרור ההצמדות לאנרגיה ההורית וכך גם נקטעת העברה דורית. אנו מפתחים את עמוד השדרה האנרגטי הבריא והופכים לחווה ולאדם עצמאי. בקורס המאסטרים אנו משתמשים בטכניקות NLP, דמיון מודרך, דמיון פעיל, העבודה של ביירון קייטי, מדיטציות אקטיביות, תראפיה באומנויות, פסיכודרמה ובכלים נוספים המתאימים לקבוצה בזמן אמת.
התהליך מאוד משחרר. כבר במהלכו מורגש שאיננו עוד מחויבים לחיות מהמקום הישן, המותנה והאוטומטי. ברגע שאנו פוגשים את אותה חוויה ואת אותו ילד פנימי שחווה אותה, מערכת היחסים הפנימית משתנה. חיווטים שניהלו אותנו לעיתים לאורך עשרות שנים, פשוט מתנתקים. הדרך מתחילה באישיות המוכרת והידועה, וממשיכה לעבר החופש הפנימי. הקצב אינדיווידואלי ונחווה עוד יותר ככזה בזכות המארג הקבוצתי. היכולת להבחין ולהרגיש שלכל אחד בקבוצה יש את הקצב הבריא לו במורד המחילה, הוא שמאפשר לכל אחד לצעוד בקצב המתאים לו בקבוצה. מכאן נוצר חיבור אותנטי ושינוי משמעותי במארג היחסים האישי ובכח לראות ולקבל גם את האחר ממקום בריא.
כאשר אנו צולחים שוב ושוב את אותם המפגשים ומביאים הכרה לילדים הפנימיים - לצרכים הרגשיים שלנו, המסע הקבוצתי כמו גם מסע החיים, הופכים להיות רגועים ושלווים. לי זה מרגיש כמו להוריד משא כבד וחסר תכלית שאנו סוחבים. יצירת שלום בבית הפנימי והשלמת המסע של הילד עם ההורים, אנרגיה שהשקענו בהדחקה, מפנה מקום לאנרגיית חיים! זהו שורש הריפוי העצמי וזוהי מתנת הרפואה הטובה.
אהבה מגיעה אלינו בכל כך הרבה צבעים. לעיתים הזמנה לצלחת טעימה, לפעמים היא נראית כמו שבת שלום", בוואטסאפ ולפעמים היא פשוט מחופשת לשאלה "מה שלומך?" ולפעמים היא פשוט שקט והקשבה. ברגע שהאדם מתמודד עם עברו, הוא חופשי להרפות ממנו ומכאן יכול לבחור להשתמש באנרגיה שהייתה מודחקת ואצורה, לריפוי עצמי והגשמה – וזו בדיוק, אבל בדיוק דרך האהבה.
*נכתב הבוקר בהשראת שיחה עם אבא שלי, לאחר שהגיע והשתתף אמש בהליכת מלאכים.
אבא, תודה.
