מהו אימון הוליסטי?

מהו אימון הוליסטי? בשונה מאימון רגיל שמתמקד רק בהשגת מטרות דרך השכל, אימון הוליסטי מתייחס לאדם כשלם – גוף, נפש, רגש ורוח.

זהו תהליך שמשלב שיחות, עבודת עומק עם רגשות, חיבור לגוף, ולעיתים גם יציאה אל הטבע כדי לאפשר למערכת כולה להירגע ולהיפתח. כדי להמחיש איך זה נראה בפועל, אני רוצה לשתף אתכם במפגש שהתקיים ממש לאחרונה.

הוא התקשר אליי אחרי שקרא את המאמר הקודם (איך לשחרר מחשבות טורדניות), וקבענו אימון הוליסטי לאתמול. כשישב מולי על הספה, היה קפוץ ולא רגוע. שתקנו. שאלתי אותו: "איך אתה מרגיש?". הוא לא ענה. אחרי מספר דקות נוספות של שתיקה שאלתי אותו מה דעתו לצאת לטיול ביער (כן, יש לי יער ליד הבית). "כן, בוא נצא", הוא ענה.

בדרך ליער, שוב שתקנו. הראש שלו היה מורכן למטה והוא לא פגש במבטים את העוברים ושבים. כשנכנסנו ליער הוא עצר ונשם עמוק. "זה מה שהייתי צריך. אני לא רוצה לצאת מפה. בא לי לגור פה". המשכנו ללכת ומכאן הוא נפתח.

"אני מכיר אותך מהפייסבוק ואני פשוט שופך פה הכל. אני מבולבל, תעצור אותי כשמרגיש לך. תכוון אותי לאן שמרגיש לך. אני לא יכול יותר. אני מטפל, בעצמי ובאחרים. כנראה שהכישלון לעזור לעצמי בתקופה הזאת, הוא חלק מהסיבה שבגללה אני לא מצליח לצאת מהלופ הזה. זה מקום קשוח וכואב. ממש ממש קשה לי."

הוא המשיך ושיתף שמרגיש רגשות אשם על הכישלונות שלו ועל מערכות יחסים לא בריאות שקיימות בחיים שלו. "אני מרגיש שכל העולם מאשים אותי. אני עושה דברים פסולים, גם בעיניי. לא דברים רציניים, ציניות, הקטנות, זלזול, תחרותיות. לא מבין למה אני צריך את זה. למה אני לא מצליח להפסיק עם זה? אני מתבייש בעצמי". את השיתוף חתם בחרדה שלא עוזבת אותו ומדירה שינה מעיניו, בנוגע לחשש מהתרסקות קשה יותר בהמשך.

ביקשתי שנעשה סדר בדברים. נבין מהו הרווח הרגשי שמתקבל מהמציאות שהוא יוצר לעצמו, ונבדוק אם אפשר להרוויח אותו בדרכים אחרות. קיבלתי את הסכמתו ושאלתי: "בוא נחזור לילדות שלך, מה קרה שם בבית? איך נהגו בך כשעשית מעשים פסולים?"

"מה קיבלתי? קיבלתי צעקות, נזיפות, קללות ועונשים. לא הרווחתי כלום!" הוא המשיך ושיתף במצבים השונים ובחוויות הקשות והיו הרבה כאלו. נשמנו שנינו. עניתי לו: "נשמע שהיה לילד הזה מאוד קשה בבית. עד היום למעשה".

נתנו לילד הכרה והוספתי: "קיבלת יחס, יקירי. גם אם לא יחס מיטיב בלשון המעטה, קיבלת תשומת לב וזה היה ועודנו הרווח מההתנהגות שלך. אתה יכול לקבל תשומת לב בדרכים שונות מהדרך שבה קיבלת אותה בילדות".

 שאלתי: "עכשיו ספר לי מתי קיבלת יחס טוב ואוהב?"

"לא זכור לי. היו רגעים כאלה אבל הם הגיעו לפרקי זמן קצרים". ביקשתי: "תן לי דוגמה". הוא נתן דוגמה ועוד דוגמה. מהר מאוד הבנו שהיה צריך להשקיע מאמץ כדי לעמוד בציפיות של הוריו כדי לקבל פרגון, חיוך, טפיחה על השכם ואהבה. "עד היום זה ככה. לעשות מעשים פסולים קל לי יותר והתגובה של הסביבה גם אם היא לא אוהבת, היא הרבה יותר מהירה".

"זה כמו סם, אביב... נותנים לי תשומת לב. מעשים טובים שאני עושה, אמנם מקבלים הכרה ותודה, אך אני לא מוכן לקבל אותם. אני לא מאמין שמגיע לי. כאילו שיש כוח שמקטין אותי ולוחש לי שאני לא ראוי לאהבה הזאת. ועכשיו אני מבין שהכרה ותודה גם פחות שווים בעיני. זה לא באמת יחס. זה מעושה ושקט כזה. כשיורדים עלי או מקטינים אותי, יש דרמה, יש התלהבות, יש חיים. ככה אני מרגיש שאני חי, אביב"

לאחר ששקטנו מעט, שאלתי אותו איך הייתה מערכת היחסים בין ההורים?

"ברור לי שהכל קשור. גם ביניהם לא היה פרגון ואנחנו האחים לא ראינו אהבה בין ההורים. כשכן היה רגע כזה, הוא הרגיש ציני ומעושה. כי צריך, ביום הולדת לדוגמה. בכל אופן זה לא היה באמת. רוב הזמן, בזיכרון שלי, היחס היה מקטין ומזלזל, מלא בהאשמות ומריבות על מי עשה מה, מי צודק ומי טעה. כמו מן תחרות כזאת שכל הזמן קיימת ברקע. הם רבו הרבה. המושג 'אבא ואמא לא מדברים' היה שגור בפינו הילדים ולמדנו איך להתנהל בבית אל מול תחושת הנפרדות שלהם. היום אני מבין שלאורך כל כך הרבה שנים, הם בעצמם היו נטושים".

אמרתי לו: "ההקשר שעשית מבורך. זו הייתה הדוגמה שקיבלת בבית להתנהגות במערכות יחסים ובזוגיות. לא לימדו אותך משהו אחר". הוספתי שיחס מקטין, מזלזל ואפילו אלימות ונטישות, עשויים להיתפס אצלנו כאהבה, אם זה מה שראינו וחווינו בילדות.

עם השנים והמרחק מהבית ומההורים, אנו משחזרים את היחס הזה בינינו לבין עצמנו ומול הסובבים, כי כך למיטב ידיעתנו נותנים ומקבלים אהבה. הדגשתי בפניו וחשוב לי לציין גם כאן, שאין שום דבר פסול בעצם השחזור של החוויה מול אחרים ובעצמנו. נהפוך הוא, זוהי דרך הטבע. השחזור הוא מראה למקומות בנו המבקשים תשומת לב והתפתחות. הפצע הוא הפתח, נקודת התורפה היא התרופה והמשקולת היא הכנפיים.

אימון הוליסטי - שחרור עצמי והעצמה אישית

באותו רגע הבחנו יחד בנוצה לבנה שיורדת אט אט ממעלה ועצרנו במקום. זה היה כאילו אלוהים היה שם איתנו ובשבילנו, מאשר לו ובאותה נשימה גם לי, את הדרך והתהליך שאנחנו עושים. הוא עצר במקום, עצם את עיניו והתחיל לנשום. הרגשתי שהוא מקבל כוחות. עמדתי שם לצידו והתנגן לי בראש פס הקול של פורסט גאמפ. כשפקח את עיניו ומחה את הדמעות שאל אותי: "למה אני לא יכול ליהנות מזה? מהרגע הזה? מהרוגע הזה ביום יום? מהקצב האיטי של החיים? מהתודה שאומרים לי? מהשקט הזה? להיות נוכח ברגע הזה גם אם הוא נטול דרמה וסיפורים?".

רגע לפני שעשינו את הצעד הבא, שאלתי אותו: "אתה מרגיש ששבעת מאשמה, בושה ופחד? אתה רוצה באמת לחיות חיים בריאים יותר ואוהבים יותר? אתה מוכן לעשות את השינוי?"

הוא שתק למשך כמה רגעים. אחר כך אמר "כן!" גדול. "כן, כן, כן!" והסביר שלא רצה למהר במתן התשובה ולכן נשם עמוק ובאמת עשה בדיקה. ביקשתי ממנו שיעשה את הצעד הראשון עם רגל ימין והוספתי: "בוא נצא לדרך".

שאלתי: "מה אתה מרגיש כשאתה מאמין למחשבה 'כל העולם מאשים אותי?'". הוא מנה שוב את שרשרת הרגשות ששיתף אותי בהם קודם לכן. האטנו את הקצב וביקשתי ממנו שירגיש אותם. עם כל הקושי הנלווה לחוויה. לאחר מכן ביקשתי שירפה ויתבונן בהם כאילו היו קליפה שנאחז בה מתוך בחירה, כי כך עד עכשיו זה מה שידע.

שאלתי: "ומה תרגיש אם לא תאמין למחשבה 'כל העולם מאשים אותי?'".

בנחרצות הוא ענה: "לא מגיע לי". שאלתי אותו אם הוא זוכר שביקש ממני הכוונה והוספתי: "אני כאן בשבילך. אני מבקש ממך הפעם לא לנטוש את עצמך, רגע לפני שמנה גדושה של טוב מגיעה לך". כשהסכים איתי, אמרתי לו: "אז רק בדמיון שלך, דמיין שמגיע לך. רגשות ותחושות נטולות האמונה ש'כל העולם מאשים אותי' – עכשיו מגיעות אליך. תרגיש אותם בבקשה". הוא לקח נשימה עמוקה שהזכירה לי את זו שלקח כשנכנסנו ליער וכעבור כמה רגעים שיתף: "חופש, רוגע, שקט, בריאות, שלווה, הכרת תודה, תחושה של הגעתי הביתה לבית טוב כזה. שאני לא צריך למשוך תשומת לב באמצעות מעשים פסולים ושאני אהוב בדיוק כמו שאני". היו שם עוד דברים שאינני זוכר לספר כרגע, אבל נשמנו לבריאות לכל מה שהגיע.

שאלתי אותו מספר שאלות נוספות וביחד הבנו שהאמונה "כל העולם מאשים אותי" – איננה האמת לאמיתה. הספק הזה אפשר לנו לעשות צעד נוסף מחוויית החיים לצד האמונה, לחוויית החיים בלעדיה. התיישבנו על האדמה והפכנו את המחשבה בשלושה כיוונים שונים באמצעות שיטת "העבודה", של ביירון קייטי. כל העולם לא מאשים אותי... אני מאשים את כל העולם... אני מאשים את עצמי... הזמנתי אותו לאחר כל אחד מההיפוכים שעשינו, לתת מקום לכל הרגשה שעולה. לנוכח כל אחת מהאפשרויות הוא שיתף בחוויה אחרת, חוויה שייתרה את האמונה הבסיסית בה הוא החזיק. הוא ציין שכעת הוא מבין ושיתף מדוע הוא שחזר את חוויות הילדות: "אמונות יוצרות מחשבות וצורת התנהגות ומשם רגשות. העניין כאן הוא לבחור מי אני בכל רגע? מיהו זה שבוחר ואיזה בחירות הוא עושה? ולזכור שאני לא מחויב לאוטומטים שלי".

קמנו מהאדמה ובדרך הביתה סיכמתי לו את הפגישה שלנו מנקודת מבטי, מתחילתה ועד סופה. כשהגענו התיישבנו כמו בתחילת הפגישה. ביקשתי ממנו לעצום עיניים ולהרפות את הגוף. שמתי לנו ברקע את פס הקול של פורסט גאמפ. דמעות זלגו ללא קול, מלוות בנשימה איטית ועמוקה וחיוך עלה לו על השפתיים. כשפקח את עיניו שאלתי אותו איך הוא מרגיש?

"מגיע לי, אביב. מגיע לי, מגיע לי". חייכתי איתו ואישרתי: "מגיע לך. מהרגע הזה מגיע לך. הכי מגיע לך בעולם. אתה הוא זה שבוחר: אמונות, מחשבות, מילים, מעשים, ומשם רגשות ותחושות". הוא ענה בשאלה וסיכם: "שמת לי את המנגינה בגלל הנוצה, נכון? אני בתחילתו של מסע, כנראה המשמעותי ביותר בחיים שלי, ואני כל מה שאני מבקש זה כוחות לעשות אותו בלי להתייאש. באופטימיות. עם אהבה בלב". עניתי לו: "מגיע לך!".

אז מה עשינו כאן?

התחלנו בחוסר ידיעה אל מול מה שצפוי היה לעלות לפני השטח. עקב לצד אגודל יצאנו פיזית החוצה, כדי להיכנס פיזית פנימה.

עם המון חמלה והקשבה, שילבנו במפגש יחיד כלים מעולמות שונים, וזו בדיוק המהות של אימון הוליסטי: טיפול רגשי עם מדיטציית מיינדפולנס, דמיון מודרך, NLP, עבודת נשימות, שיטת "העבודה" של ביירון קייטי ועוד.

השתדלתי לדייק בסילבוס המפגש, ועם זאת ייתכן שעשיתי קישורים והשלמות באופן לא מודע.

אם מרגיש לכם שהגיע הזמן למפגש שייצור בהירות ויאפשר נשימה, יפתח את השער לשלום בבית ויביא ריפוי עצמי והגשמה מחדש, בדקו איתי סדנת התפתחות אישית

אביב שטרית - דרך האהבה