הצפה רגשית - למה אסור להילחם ברגשות?
- אביב שטרית
- 12 באוק׳
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 14 באוק׳
לפעמים הלב מרגיש קרוע. נמשך לכיוונים מנוגדים של תקווה ופחד, של שמחה ושל כאב – והכול קורה בבת אחת. אנחנו מרגישים את זה פיזית. התרחבות בחזה שאין לה מילים, ומיד אחריה כיווץ בבטן שקשה לשאת. זוהי חוויה של הצפה רגשית עזה, סערה פנימית שמטלטלת את עולמנו.
השאלה ברגע הזה היא לא אם להרגיש, או מה להרגיש? - אלא איך אפשר להכיל את כל מה שמרגישים?
במאמר הזה, אציע מרחב. מרחב לנשום בתוך הסערה, ודרך חכמה ומעשית להתייצב בתוכה, כדי שנוכל להיות עוגן לעצמנו ולאהובינו.
האשליה האמיתית – החיים שמתחת ל"מלבושים"
חג מתן תורה אינו רק זיכרון של אירוע היסטורי, אלא הזמנה לכל אחד מאיתנו לקבל את התורה הפנימית שלנו מחדש, כאן ועכשיו. אך כדי לקבל אמת חדשה, עלינו להיות מודעים למה שמסתיר אותה מאיתנו.
הזוהר הקדוש מלמד כי "התורה כולה מכוסה במלבושים" – רבדים וצעיפים שמסתירים את האור הפנימי. אך האשליה המשמעותית ביותר אינה חיצונית, היא פנימית. זו לא המציאות שמטעה אותנו, אלא הפרשנות האוטומטית שאנחנו נותנים לה – סיפור שנכתב בעברנו ומוקרן בלופ על חיינו הבוגרים.
המוח שלנו, במיוחד ברגעי קיצון, דורש פשטות. הוא רוצה לבחור צד: או שמחה או פחד. אבל זוהי האשליה, זהו ה"מלבוש" שמסתיר את האמת הגדולה יותר: שהלב שלנו רחב מספיק כדי להכיל את הכול יחד.
לקבל את התורה ברגע הזה, פירושו להסיר את ה"מלבוש" הזה, ולהסכים לקבל את המורכבות הרגשית שלנו במלואה.
אבל מדוע אותם רגשות כואבים חוזרים שוב ושוב?
זו לא יד הגורל. זהו מנגנון פסיכולוגי עמוק. תת-המודע שלנו, בניסיון נואש לרפא פצע ישן, ישחזר שוב ושוב את התנאים המקוריים שבהם הפצע נוצר, בתקווה שהפעם, נעשה בחירה בריאה יותר.
הבעיה היא שבלי מודעות, אנחנו פשוט משחזרים את אותם הכאבים. זוהי הסיבה הראשונה והעמוקה ביותר שבגללה אסור להילחם ברגשות שלנו: כשאנחנו נלחמים ברגש, אנחנו למעשה נלחמים בניסיון של הנפש שלנו לרפא את עצמה.
"עד שלא תהפוך את הלא-מודע למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל" - קארל.ג. יונג
הפיכת הלא-מודע למודע היא הצעד הראשון לחופש. זהו הרגע שבו אנחנו מסכימים להסיר את צעיף האשליה.
להיות תייר בתוך הסערה: חוכמת הכאן ועכשיו
אם הרגש הישן מנהל אותנו, איך יוצאים מהלופ?
התשובה טמונה במשמעות העמוקה של המילה "תורה" עצמה. אין זה מקרי שהמילה תורה חולקת שורש פונטי עם המילים לתור ותיירים. התורה אינה רק ספר חוקים, היא הזמנה למסע תמידי של חקירה והתבוננות.
התורה קוראת לנו להיות תיירים בתוך חיינו שלנו; לגשת אל המוכר והידוע – ובמקרה שלנו, אל הסערה הרגשית הפנימית – כאילו אנחנו פוגשים אותו בפעם הראשונה. בעיניים נקיות, סקרניות, ומתוך מקום "לא יודע".
להיות תייר בתוך הלב שלך הוא כלי רב עוצמה להתמודדות עם הצפה רגשית. פירושו להתבונן ברגשות העולים בך בלי שיפוט. בלי צורך לתקן אותם, לנהל אותם או להיבהל מהם. פשוט להכיר בכך שהם שם. כמו תייר שמסתכל על נוף דרמטי ומבין שכל חלקיו שייכים לאותו עולם.
טקס מעשי להתמודדות עם הצפה רגשית
התפתחות אישית אמיתית היא לא רק הבנה, אלא יישום. "דרך האהבה" אינה רעיון פילוסופי, אלא פרקטיקה. הטקס הבא הוא כלי פשוט ועוצמתי שנועד להפוך את התובנה הזו לחוויה. בצעו אותו בכל פעם שאתם מרגישים הצפה רגשית. הוא לוקח דקה אחת בלבד.
לקרוא לאורח בשמו - אני רואה אותך
עצרו... קחו נשימה עמוקה. במקום להדוף את הרגש, פשוט תנו לו שם. "חרדה". "תקווה". "תסכול".
בימים אלו, כשאנו מסיימים את חג הסוכות, דמיינו שכל רגש כזה הוא "אושפיזין", אורח שנכנס לסוכה של הלב שלנו. אמרו לו בפנימי:ות: "אני רואה אותך. ברוך הבא. אתה מוזמן להיות כאן".
עצם הנכונות לארח את הרגש מבלי להילחם בו, מפחיתה את עוצמתו. זוהי קבלה בפעולה. וכאן נמצאת התשובה המעשית לשאלה: למה אסור להילחם ברגשות?
כי כל מה שאנחנו מתנגדים לו, מתחזק. המלחמה ברגש היא הדלק שלו, בעוש שקבלה עצמית היא זו שמאפשרת לו לחלוף.
להקשיב למסר - מה באת ללמד אותי?
מתחת לרעש של הסערה הרגשית, תמיד מסתתרת אמת עדינה. שאלו את ה"אושפיזין" הזה (את החרדה, את התקווה) שאלה פשוטה ורכה: "מה באת ללמד אותי? על איזה צורך עמוק אתה מצביע?"
אל תחפשו תשובה מורכבת. התשובה היא לרוב תחושה שמבקש הגוף הפיזי. אולי הצורך הוא בביטחון. אולי הצורך הוא בחיבור או הכרה. אולי הצורך הוא פשוט במנוחה.
לפתוח את הדלת - יש בי מקום...
זהו הצעד המרפא ביותר. הניחו יד על הלב, או על המקום בגוף בו הרגש מורגש, ונשמו אל תוך המקום הזה. אמרו בלב לעצמכם: "יש בי מקום גם לשמחה, פחד, בלבול... אני מסכימ/ה להרגיש."
כשמפסיקים את המלחמה הפנימית, נוצר מקום של אמת. רגע של חסד. זו לא אדישות. זו עוצמה! זו היכולת להחזיק את המציאות המאוחדת במלואה - וזו מתנה אלוהית.
בחירות בריאות נולדות דרך האהבה
כשהנפש שלנו חווה קבלה במקום מלחמה, אנרגיה שהושקעה בהדחקה משתחררת ומתפנה לאיחוי וריפוי עצמי. המגבלות הישנות, שהרגישו כמו חומות בטון, מתחילות להתגלות כדלתות.
הכלי הזה, של התבוננות וקבלה, הוא עוגן. הוא לא משנה את מה שקורה בחוץ, הוא משנה את האופן שבו אנחנו נגשים לרגע הזה, וחווים את מה שקורה בפנים. וכשאנחנו יציבים יותר בפנים, אנחנו יכולים להיות משענת חזקה יותר גם עבור הסובבים אותנו.
השקט הפנימי הזה אינו פסיבי. הוא המקור לבחירות הבריאות והאמיצות ביותר בחיינו. מהמקום הבהיר הזה, אנו יכולים לזהות בצמתים מהותיים מתי הגיע הזמן לומר "לא" לדבר שבעבר אמרנו לו "כן", ולהיפך.
יש מי שמתוך השקט הזה, מבין שעליו לסיים את דרכו במקום עבודה, יש מי שמבינה שהגיע הזמן לעבור דירה, ויש מי שמחליטה להרים טלפון, להביט בעיניים ולבקש סליחה.
אלו הן התוצאות הקונקרטיות והמרפאות של החיבור לחוכמת הלב.
חג מתן תורה משמח במיוחד!
אביב שטרית - דרך האהבה
